גרנו פה שנתיים וחודשיים, ביום ראשון תגיע ההובלה. הפעם לא נארוז כמעט דבר.
לראשונה אני משחררת וחברת ההובלה תעשה הכל.
יש בי איזה פחד שלא נזכור את הדירה הזו. שהתקופה הזו פשוט תימחק כאילו לא היתה.
אני לא יודעת בדיוק למה זה מפחיד אותי, אבל זה מפחיד אותי. זה מתחבר לתחושה המתמדת שלי של הזמן שזולג לי מבין האצבעות.
פרידה מדירה ומעבר בין דירות זה עניין אצלי (אולי זה עניין אצל כולם?), וכתבתי על זה לא פעם בבלוג.
אז מתוך הרצון לזכור, ומתוך הרצון להנציח – יצאתי לשיטוט פלאות קטן כאן בדירה.
בניגוד לדירה הקודמת בה גרנו בה בכל פינה מצאתי פלא, כאן קשה לי יותר. אני ממש צריכה להתאמץ.
יש לי כבר ילדים גדולים. יש לי ילד בכיתה יא׳.
קשה לי לתפוס את זה שהשנים בהן חמשתנו גרים יום יום יחד באותו הבית – קרבים לקיצם.
איך אפשר לתפוס דבר כזה?
על הדרך, אני נפרדת מספת איקאה שהרכבנו לפני 14 שנה, והחלפנו לה את הריפוד כבר שלוש פעמים: חום, אפור, כחול.
אחותה הקטנה (גם היא ספת איקאה לה אנו אומרים שלום) מעט צעירה ממנה, בת 12: אדום, אפור, כחול.
זמן קצר אחרי שעברנו לגור כאן פרצה המלחמה. מאז היא נמשכת.
הלוואי שלא ניקח איתנו את המלחמה לדירה הבאה. הלוואי שהדירה הבאה תהיה הדירה של הפסקת האש, חזרת החטופים ותחילת השיקום הארוך מאוד שמחכה לכולנו.
