לפני שנה הייתי בניו יורק עם אביגיל, הקטנה שלי. כבר ביום הראשון שלנו שם יצאנו אל הקור בדרכנו למאפיית Magnolia כדי לאכול קאפקייקס. הגשתי לאביגיל את העוגה הצבעונית, נרגשת. אביגיל התרגשה גם. היא טעמה את הציפוי אבל מהר מאוד איבדה כל עניין בעוגה הקטנה. האמת? קצת נעלבתי.
שש שנים קודם לכן זו היתה מאפיית הבית שלי – צמודה לגן אליו אוריאל הלך באותה שנה, נהגתי לעבור בה ולהתכבד בדרכי לאסוף אותו.
בשלהי קיץ 2012 עברתי לגור במיד טאון מנהטן יחד עם משפחתי הצעירה. אוריאל עוד לא היה בן שלוש, ונעמי היתה בת חודשיים. אהד התחיל כמעט מיד את תוכנית הלימודים שלשמה נסענו, ואני התחלתי לנסות להבין איך אני מתנהלת במציאות החדשה הזו. באיזור מיד טאון לא חיות יותר מדי משפחות צעירות, וכשהייתי יוצאת לרחוב עם שני הקטנים, אוריאל בעגלה ונעמי במנשא, נתקלתי בתגובות משתוממות-משתאות. כירושלמית, זה הצחיק אותי – כאן לא פוזלים לכיוונך אם יש לך פחות מחמישה.
עם בוא הסתיו, כשהתחיל להתקרר ולהאפיר, נעשה לי קשה. ממש. אני שונאת חורף. שמש ושמיים כחולים הם הדלק שלי, ובימים אפורים וחשוכים אני בחמישים אחוז מצב רוח. עכשיו תחברו את מזג האוויר להתאקלמות בעיר חדשה, ימים ארוכים עם תינוקת קטנה ותחושה כללית של ״אני לא יודעת מי אני ומה אני עושה עם עצמי כאן״, ותקבלו דכדוך ותחושת אין אונים. אוקטובר ונובמבר היו חודשים קשים.
לוח השנה הצרכני בארצות הברית בנוי כך שברגע שחג אחד נגמר, מיד עולים הקישוטים והמבצעים של החג הבא. בסוף נובמבר, כשהחלו עולים ברחבי העיר קישוטי חג המולד – משהו בי נפתח. אפרוריות החורף הוארה פתאום בשלל אורות צבעוניים, והלב שלי התחיל לשיר.
הזמנתי ברשת מעיל גדול ממידתי, כך שנעמי בתוך המנשא יכלה גם היא להיכנס לתוכו, והתחלתי עורכת לעצמי סיורי אורות צבעוניים, מהלכת ברחובות וסופגת אור וצבע.
בדצמבר גם התחלתי לעבוד יומיים בשבוע במחלקת האוצרות של המוזיאון היהודי השוכן באפר איסט סייד. בדרכי אל המוזיאון הייתי עוברת ליד חנות מתוקים קטנה שבחלונה הוצגו קאפקייקס. בוקר אחד החלטתי לטעום מהיופי הזה, ונפלתי שבויה. כמה קטן, ככה טעים. כמה צבעוני, ככה משמח.
אורות חג המולד והקאפקייקס מילאו אותי בשמחה פשוטה, והזכירו לי שאני נמצאת באחת הערים המדהימות בעולם.
אחרי כמה שבועות של אכילת קאפקייקס דו שבועית (לפחות), החלטתי לעלות רמה. שלפתי בגוגל את רשימת עשרת הקאפקייקס הטובים בניו יורק סיטי. יותר נכון, שלפתי כמה רשימות כאלה, והרכבתי מהן את הרשימה שלי. בבקרים שבהם לא עבדתי, התחלתי יוצאת עם נעמי לגיחות אל איזורים שונים ומרוחקים בעיר כדי לטעום את הקאפקייקס הנבחרים. דרך מסעות הקאפקייקס הכרתי שכונות חדשות בעיר והלכתי ומצאתי את מקומי בה.
מעבר לכך, באופן די מפתיע, אותם מסעות אל הקאפקייקס מילאו אותי בתחושת משמעות שלא חוויתי מאז הגענו לניו יורק.
במהלך שנות העשרים שלו, בחור אמריקאי בשם קריס גילבו הציב לעצמו יעד: לבקר בכל 193 מדינות העולם לפני שימלאו לו 35 שנים. בספרו "The Happiness of Pursuit: Finding the Quest That Will Bring Purpose to Your Life", הוא מספר את סיפורו ואת סיפוריהם של אחרים שבחרו לצאת ל-Quest (מסע-חיפוש), ומעודד את הקוראים לצאת למסע משלהם, שיפיח בהם תחושות הגשמה ומשמעות. בספר הוא מגדיר את הקריטריונים למסע שכזה:
- למסע יש יעד ונקודת סיום ברורה.
- המסע מעמיד אתגר משמעותי בפני היוצא אליו.
- המסע מצריך הקרבה כלשהי.
- המסע מונע מתחושת שליחות או מוטיבציה פנימית עמוקה.
- המסע מורכב מסדרה של צעדים קטנים המהווים התקדמות אל עבר המטרה.
כמו העוגה הקטנה והמתוקה, גם המסע שלי היה קטן ומתוק. מעין Mini Quest: היעד היה ביקור בכל אחת מהקונדיטוריות שברשימה שגיבשתי. האתגרים המשמעותיים היו התניידות עם תינוקת בתחבורה ציבורית ברחבי העיר למרחקים לא קצרים תוך פרק זמן מוגבל (להספיק להגיע חזרה לאיסוף של אוריאל) ולא פעם במזג אוויר קשה. אין ספק שהיה קל יותר להישאר בבית, אבל מסעות הקאפקייקס הונעו אצלי מתחושה עמוקה שאני חייבת לעשות את הדבר הזה – כאילו השמחה שלי תלויה בזה. עם כל ביקור בקונדיטוריה, סימנתי וי ברשימה שיצרתי. עם הזמן, התחלתי לשתף את תיעוד המסע בפייסבוק, והתאספה לה קבוצה קטנה של חברים מעבר לים שהגיבו לתמונות המפתות, והוסיפו לתחושת המשמעות שלי.
בפרק בספרו העוסק בחוסר שביעות רצון, גילבו מציין שהתמודדות עם קושי, לא פעם דוחפת אנשים ליצור שינוי ולחפש מציאות חדשה. החורף הקר והאפלולי של ניו יורק דחף אותי לחפש את השמחה: האור והצבע, שני אלמנטים שאני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלעדיהם. מסעות הקאפקייקס היו המציאות החדשה שיצרתי – מציאות ילדית, צבעונית ומשמחת.
קפיצה חזרה לחורף 2018, ניו יורק עם אביגיל. מעבר להפתעה שהקטנה לא מתעניינת בעוגות הקטנות, נדהמתי לגלות שהקאפקייקס שכל כך חיכיתי שוב לטעום, היו לי קצת מתוקים מדי. כנראה שכבר הייתי במסע אחר.
הי דניאלה, אני מזדהה ממש עם אובססית הקאפקייקס! לפני כמה שנים טסתי עם אבא שלי לארצות הברית והגעתי לניוארק מותשת מהטיסה. היה לי אוכל בתיק, אבל ממש התחשק לי לאכול משו טרי. קנוי. בדרך לטיסת ההמשך שלנו עברנו ליד חנות מהממת של מלא קאפקייקס. התבאסתי והמשכתי ללכת. אבל אבא שלי, בעל עיני הנץ, חזר אחורה וגילה תעודת כשרות קטנה תלויה בתוך החנות. זה היה רגע מכונן בחיים שלי. מאז בכל פעם שמישהו מהמשפחה עבר בניוארק הייתה חובה לקנות לי מארז של הקטנים האלה ולהביא אותם בזהירות חזרה לארץ. לצערי הסניף הזה כבר לא קיים…
ווואו איזה סיפור מעולה. אהבתי את ״הרגע המכונן בחיים״ – אני מאוד מזדהה עם זה!!
הרגעים המכוננים בחיינו הם לא פעם הרגעים הקטנים והלא צפויים.
באיזו רשת קאפקייקס מדובר?
תענוג צרוף ומתוק לקרוא אותך. כמו לטעום קפקייק צבעוני ורך אבל במינון מדוייק של סוכר וכנות.
בהצלחה קוסמת צבע אהובה.
יטבת יקרה, תודה שהגבת.
הקאפקייקים האלה הצליחו לשמח אותי באופן הכי פשוט ומופלא באותה שנה,
ואני שמחה מאוד שהמתיקות הזו מצליחה לעבור הלאה.
דניאלה יקרה, תודה לך על שבימים הקשים האלו את נותנת לנו סיבה לחייך!
דניאלה יקרה,
איזה כיף שכתבת לי כאן, ועוד יותר כיף שגרמתי לך לחייך.
קראת את הפוסט שלי – צירופי קסמים? חייבת לומר שבזמנו – האופן שבו נפגשנו הרגיש לי ממש כמו קסם…
חיבוק ושבוע טוב,
דניאלה
את כותבת נהדר! נשמע שהיה לכן מרתק וחוויה באמת חד פעמית ובלתי נשכחת. ????
תמיד אפשר לשקוע בדיכאון, אבל למה בעצם אם אפשר אחרת. העצמאות שלנו והיכולת שלנו לבחור בכל יום מחדש מה לעשות זה מדהים בעייני ומרגש עם כל המגבלות שבדרך.
תודה רבה, שירז יקרה.
אכן – כל יום מזמן לנו הזדמנויות חדשות – וזה, בפני עצמו, דבר מרגש מאוד.