כבר כמה שנים שאני כותבת פה בבלוג על פלאות היומיום – אותם מופעים שגרתיים שסובבים אותנו שאנחנו נוטות לקחת כמובנים מאליהם. אם ניקח רגע להתמקד בהם, נבין כמעט מייד שהם כלל לא מובנים מאליהם ושיום יבוא והם כבר לא יהיו שגרתיים בחיינו. ובדיוק מהסיבה הזו, ראוי שנתמקד בהם.
בפוסט היום – אלבום של העכשיו: סיור פלאות מצולם בדירה בה אנו גרים (עכשיו, כן?).
המונח ״אלבום של העכשיו״ הוא של גרטשן רובין, הסופרת והפודקאסטרית. ממש לפני יומיים, האזנתי לשיחה שלה עם רופוס גריסקום בפודקאסט שלו – The Next Big Idea (המלצתי עליו כאן). בעקבות ספרה החדש של רובין שעוסק בחמשת החושים, השניים משוחחים בין היתר ממש על כך שדווקא הדברים המוכרים לנו והמקיפים אותנו – לא תמיד מקבלים את הפוקוס שלנו.
כך אנחנו גם לא נוהגות לצלם את מה שמובן מאליו בחיינו, לדוגמא – את הקירות ותוכן הארונות והמגירות בדירה בה אנו חיות (או חטיפים בטיול שנתי) . כעבור שנים, דוקא תמונות כאלה עשויות לרתק ולרגש אותנו. תחשבו על זה רגע: לא הייתן שמחות לתמונה של מדפי ארון הבגדים שלכן בילדותכן? או של מזווה המטבח מלא בפרודוקטים מלפני עשרים או שלושים שנה?
לפני שנתיים העליתי לבלוג פוסט שנקרא פלאות של בית ובו תמונות של צבעוניות משמחת שנולדו משיטוט בן עשר דקות בו ליקטתי פלאות מרחבי דירתנו.
ביום שישי האחרון יצאתי לעוד סיור שכזה אצלנו בדירה (התמונות מלוות את הפוסט שאתן קוראות עכשיו), כשהפעם התבוננתי בכל המקיף אותי דרך עיניים הזוכרות שהכל זמני. לא תמיד נגור בדירה הזו, החיים עוד יקחו אותנו ויזיזו אותנו ממקומנו הנוכחי.
השידה הגדולה הניצבת אצלנו בסלון לא תמיד היתה כזו. כשהייתי ילדה היא היתה לבנה ועמדה בחדר השינה של סבתא שלי, ונהניתי לחפש אוצרות במגירותיה. מאז שהיא עברה אלינו כבר צבעתי אותה פעמיים: פעם בצבע ירקרק בהיר, ופעם בצבע אפרסק. אנחנו קוראים לה שידת היצירה מכיוון שרוב מגירותיה מלאות בציוד יצירה, אבל לפני כמה חודשים גם ציוד הקובייה של אוריאל מצא את דרכו אל שתיים מהן.
ככה זה עכשיו, אבל הכל זמני.
תמונות המשפחה החדשות ביותר שתלויות אצלנו על קיר המסדרון הן כבר מלפני ארבע שנים. כשתליתי אותן, הן היו ממש מהקיץ שבדיוק חלף לו. אין לי מושג לאן הזמן נזל מאז.
לפעמים נדמה לי שהקורונה השפיעה ושינתה את כל תחושת הזמן שלי. אני בשיטוט סהרורי מתמיד בין חיים לתיעוד, בין חוויה לזיכרון. הזמן רץ קדימה, ואני פשוט לא עומדת בקצב המטורף הזה.
באותה שיחה של רובין וגריסקום, האחרון מצר על כך שאין לו כלל תמונות מדירות שונות שחי בהן בצעירותו.
הבניין שאנחנו גרים בו עכשיו נבנה בשנות השבעים, הדירה שלנו לא שופצה מאז. יש לה תועפות של קסם ואופי מיוחד במינו, וגם – הכל בה ישן והרבה בה מתפרק. אני אוהבת אותה כל כך וממש במקביל אני לא יכולה לשאת אותה יותר. מתישהו אנחנו נעבור מכאן הלאה, ואני מקפידה לצלם לנו זיכרונות.
One day, now will be a long time ago.
Gretchen Rubin
זה נהדר. אני כל כך מסכימה ומחזקת את הצורך בפוקוס הזה. בקרוב הבנים שלי יפרדו לחדרים נפרדים ואני מתכננת לעשות סיבוב תיעוד פלאות לפני כן. אולי אתחיל היום.
תודה רבה, נעמה יקרה.
הפרדת חדרים לאחים זה וואו! צעד ענק בחיי משפחה.
ובדיוק בדיוק הזמן לתיעוד פלאות.
איזה פוסט נהדר. את הציטוט שבסוף מתחשק לי ממש לתלות מולי או לקעקע איפשהו שאראה בכל רגע נתון. ממש מודה על התזכורות האלו שלך, לעצור ולהעריך. אני מצלמת את היומיום שלנו המון, אינסוף, אבל לצאת למסע ממוקד כזה, בכוונה מלאה- נשמע לי כמו פרוייקט משפחתי נהדר. גם כשאני מקווה לא לעבור דירה יותר בחיים. גם אותו הבית יראה אחרת לגמרי עוד רגע.
קרין יקרה,
איזו תגובה נהדרת ומרגשת. לפעמים כשאני כותבת את הפוסטים האלו, אני מרגישה שאני כותבת אותם בעיקר לעצמי – כתזכורת לעצמי. ואז כשאני קוראת את התגובה שלך, כל כך משמח אותי לדעת שהצלחתי לכתוב לעוד מישהי באופן שדיבר אליה באמת. וזה כל כך נכון ונבון מה שכתבת כאן – שגם בית בו ממשיכים לחיות עוד שנים ארוכות, משתנה כל הזמן.