עיר ושמיים

אני עירונית במהותי, וזה בא לידי ביטוי בשלל דרכים. אחת מהן: ערים מרגשות אותי, כל אחת באופן אחר. ירושלים מרגשת אותי קודם כל כי היא שלי, וכי יש לי בה עבר ארוך. ערים קטנות מרגשות אותי דוקא בקטנותן, נגיד – בחנויות האלו של פעם שלפעמים מוצאים עדיין רק בהן. ויש גם ערים בעולם שאני מכירה ואוהבת ומתרגשת מהם (ונכון לעכשיו מתגעגעת אליהן).

בתחילת אוגוסט לקחתי לי כמה ימים לבד בתל אביב. תכננתי חופשה בה אשלב עבודה ומנוחה. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי עובדת הרבה פחות ממה שתכננתי, וגם לא נחה יותר מדי – לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. רוב שעות הערות שלי בתל אביב עברו עלי בשיטוטים ברחובות העיר.

בתחילת שנות העשרים שלי, במהלך לימודי התואר הראשון, גרתי שלוש שנים במרכז תל אביב – כך שלא מעט רוחות מהעבר מחכות לי שם בכל ביקור. גרתי ברחוב מרכז בעלי מלאכה, וכל האיזור המקיף מעורר בי הרבה מאוד נוסטלגיה לצד איזה עצב עמום על השנים שחלפו.

במהלך השיטוט התל אביבי האחרון שלי, יותר מהכל, מצאתי את עצמי מביטה מעלה – לראשי הבניינים ולשמיים.

בקיץ האחרון התפרסמה כתבה בניו יורק טיימס תחת הכותרת – ״אומרים שבניו יורק רק תיירים מביטים מעלה. תוכיחו שהם טועים״. ובאמת התחלתי לחשוב מה תיירת מאפשרת לעצמה במקום בו היא מבקרת, לעומת מי שגרה באותו המקום. בקיץ הראשון של הקורונה כתבתי פוסט ממש על זה. איך נוכל להיות תיירות אצלנו בעיר, או אצלנו בשכונה אפילו.

בגלל שאני כל כך אוהבת לצלם ובפועל עושה את זה כמעט כל הזמן – אני חווה את המציאות לא מעט כמעין תיירת. גם כשאני במקומות היומיומיים ביותר שלי, אני מנסה להביט בהם בעיניים חדשות. כשאני מגיעה למקום, אני נושאת עיניים סביב סביב ומחפשת פלאות (בשנה האחרונה הפעולה הזו הפכה גם חלק משמעותי מהעסק שלי).

לעומת השמיים בטבע ובכפר, השמיים בעיר הגדולה בד״כ מצומצמים יחסית – מציצים מבין ראשי הבניינים ושלטי החוצות. אחד המקומות המיוחדים שאני מכירה בהקשר הזה, הוא Sheep Meadow בסנטראל פארק במרכז מנהטן. המרחב הענקי הזה בלב לבה של העיר הגדולה, הרגיש לי תמיד כמעין מקדש עצום לשמיים.

ומאותה הסיבה ממש גם המדבר תמיד קוסם לי – יש בו המון שמיים. במדבר אני מרגישה קטנה אל מול כל השמיים האלה. אני אוהבת את הפרופורציות שהמדבר נותן לי. אני אוהבת את העצירה הזו.

בסיפור על רבי נחמן מברסלב, מסופר על אחד מחסידיו שהיה עני מרוד ולאחר זמן הפך לעשיר גדול. כאשר התקיים בעיר ברסלב יריד, מיהר אותו חסיד אל השוק כדי למכור ולסחור. ר׳ נחמן הבחין בו בדרכו אל השוק והזמין אותו פנימה אל ביתו. הרבי פתח ושאל אותו: "האם הסתכלת היום על השמים?" החסיד ענה שלא.

ר׳ נחמן ליווה את אותו חסיד אל החלון ושאל אותו מה הוא רואה. הוא הביט וענה: ״עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה״. ועל כך ענה לו ר׳ נחמן: "בעוד חמישים שנה היריד יהיה יריד אחר לגמרי. כל מה שאתה רואה כאן לא יהיה עוד. הסוסים יהיו סוסים אחרים, וכך גם העגלות והסחורות ובני האדם. וגם אני לא אהיה כאן, וכן אתה לא תהיה כפי שאתה כאן היום. ואני שואל אותך – מדוע אתה טרוד ובהול כל כך, שאפילו זמן להסתכל על השמים אין לך?".

עולם המעשה מול עולם הפליאה. המירוץ אל מול המהות. הזמני אל מול הנצחי.

בחודש אוגוסט האחרון, במהלך השהות שלי בתל אביב, עליתי את רחוב קינג ג׳ורג׳ שהיה עבורי פעם ציר מרכזי בדרך לאוניברסיטה ולעבודה – ופניתי שמאלה לרחוב מרכז בעלי מלאכה. הבניין בו גרתי נהרס כבר לפני שנים ובמקומו נבנה בניין חדש, אבל הופתעתי לגלות שגם הבניין המיוחד שממול – אליו היינו משקיפות מהמרפסת (שמעתן פעם על אלברט הרפד הבולגרי?) גם הוא נהרס.

ממש כדברי ר׳ נחמן – מה יישאר בסוף מכל הבניינים האלה? העיר תלך ותשתנה ותתחלף.

השמיים יישארו.

אתן אוהבות להביט מעלה? יוצא לכן?

כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות.

הנה, ממש כאן ↓