יש מרחבים בהם אני מתקשה לאתר פלאות. זה קורה לי לעיתים נדירות – המחשבה הזו של ״אוי, אני לא בטוחה שיש לי מה לצלם כאן״.
כשאני מגיעה לצלם פלאות עבור משפחה או מוסד, אני מבקשת שלא יסדרו לכבודי. המבולגן, העמוס, הצבעוני, המתקלף – כולם משרתים אותי בצילום פלאות. אני מצלמת רגעים מהחיים, ולפעמים גם זכרונות של חיים שהיו במקום מסויים.
לכן, כשאני מגיעה למרחב שהוא מאוד סטרילי, מאוד ״נקי״ ומעוצב עד כדי כך שנדמה שהוא חף מחיים אמיתיים – לפעמים אני מתקשה.
אל חשש, אחרי כמה רגעים אם אשתדל באמת – אני אמצא.
ועל כך הפוסט היום.
לפני שבוע וחצי חזרתי משהות קצרה במקסיקו. אהד ואני הוזמנו לחתונה מרגשת ומשמחת שהתקיימה שם. אבל למען האמת, ברובו המוחלט של הזמן שלנו במקסיקו, לא באמת הייתי במקסיקו – הייתי בריזורט.
מה הוא ריזורט, אם לא בועה המנותקת מהחיים עצמם. מרחב אצור ושמור, שכל מטר מרובע בו זכה לטיפול מדוייק ולמחשבה עיצובית. ואולי ממש מהסיבה הזו אנשים מחליטים לנסוע לריזורט, כדי להתנתק קצת מהחיים עצמם.
ברכב שהסיע אותנו מהשדה לריזורט, כמו נדבקתי לחלונות הרכב והבטתי במקסיקו שנשקפה דרכן. ״הנה מקסיקו!״ (מדינה שטרם יצא לי לבקר בה) – חשבתי לעצמי, וגם – ״כמה פלאות הייתי יכולה לצלם כאן! וכאן, וכאן!״.
בית עם מרפסת כניסה הפתוחה לרחוב ועליה מקרר ישן עם שילוט פרסומי מפעם של משקה קר כלשהו, ואז עוד אלף דימויים כאלו אחד אחרי השני שעברנו עליהם במהירות הנסיעה. דימויים שיש בהם שנים שעוברות להן, ולכלוך וצבעוניות דהויה, ואבק וגרוטאות זרוקות בכל מקום, וחיים. מלא מלא חיים.
ואז – הריזורט. עולם אחר בתכלית. עולם שלקח לי קצת זמן להתרגל אליו.
ביומיים הראשונים שלנו שם כמעט ולא צילמתי. לקח לי ולעיניים שלי זמן להבין איפה אני.
אני מניחה שזה עשוי להישמע קצת אידיוטי, נכון? אני מגיעה למקום שהוא בהגדרה שלו יפהפה ומושלם, ודוקא שם אני מאותגרת בכל מה שקשור לצילום. ממש הרגשתי שאני צריכה קצת לדחוף את עצמי כדי לעשות את זה.
חתונות בארץ נמשכות כמה שעות, חתונות בחו״ל לא פעם נמשכות כמה ימים. בסופו של היום השני שלנו בריזורט, במסגרת אחד מאירועי החתונה – יצאנו לשיט בים קורטז. כדי להגיע ליאכטה – שוב חלפנו על פני מקסיקו האמיתית. רוב הזמן היינו באוטובוס, אבל אז גם צעדנו קצת.
כל מה שהקיף אותי באיזור הנמל – כמו הלם בי: הנה שוב החיים עצמם! כל הלא מושלם הזה! הספקתי לצלם שם תמונה אחת. הביטו.
ביומיים וחצי שנותרו לנו בריזורט הרגשתי שהעיניים שלי כבר התרגלו. החוויה הקצרה בנמל עזרה לי לדייק עם עצמי את מה שהפך בסיס לפוסט הזה, והצלחתי להמשיך משם ולשקוע מעט יותר אל תוך חוויית הריזורט. הבטתי על סביבותיי ואיתרתי פלאות.
בבוקר היום שלפני תחילת המסע חזרה ארצה, אהד ואני השכמנו לראות את הזריחה וזו היתה חוויה מרוממת לב ונפש שזכורה לי במיוחד.
דניאלה,
מהממת שאת, כמו הביס הקטן שאני מגניבה מהבראוניז על השיש בבוקר שמחזיק לי את כל הבוקר, לקרוא פוסט שלך זה כמו כמו נגיס תבונה. ממלא אותי ליום שלפני. תודה.
מיכליייייי
זו תגובה כל כך נחמדה.
ואכלתי שני בראוניז הבוקר 🙂
לאחרונה אדם חכם הסביר לי שאין סיפור בלי קונפליקט. ממקור אחר למדתי שאין חיים בלי כאב. את מראה לי שאולי כל זה נכון גם לגבי יופי.
חד משמעית.
אין רגע בלי יופי, אין מקום בלי יופי.
מאמינה בזה בכל לבי.
צילומי הפלאות שלך מרהיבים, ממש כמו הכתיבה שלך.
תודה!
ליהי אהובה ויקרה,
תודה רבה לך על הקריאה, ועל המילים הטובות!!
אני מעריכה את זה מאוד.
יפה נורא. מבינה בדיוק על מה את מדברת. לפני 15 שנים עמרי ואני היינו במקסיקו. חלק מהזמן בריזורט מטורף שהזמינו אותנו אליו, ויתר הזמן בעיירות מקסיקניות מלאות צבע ומוסיקה וחיים. הריזורט היה מדהים אבל בעליל נהנתי הרבה יותר מהחלקים האחרים…חבל שלא היה לכם יותר זמן…
מיטלי אהובה,
העניין הוא שנראה לי שאני פחדנית מדי בשביל עיירות מקסיקניות צבעוניות.
הקצה שלי זה סיציליה 🙂