כולם יצאו מהבית לעבודה ולבית הספר הבוקר, ונותרתי לבדי. התיישבתי עם הקפה, נכנסתי לאתר של N12 וגיליתי שעלה ציר זמן אינטראקטיבי בו אפשר לחזור ולצפות בשידורי החדשות מהיממה הראשונה של המלחמה. במשך כמה שעות נתתי לעצמי ללכת לאיבוד בתוך השידורים מהעבר הקרוב.
הצפייה בשידורי החדשות מלפני שנה בדיוק היתה לי כחזרה אל סרט מבעית שכבר ראיתי. אני צופה כל יודעת: הפרטים המחרידים ההולכים ומתבהרים אט אט – ידועים לי מראש. אני מבינה מהרגע הראשון את מה שהגיבורים עוד רחוקים מלהבין.
לפני חמש שנים עלה לאינסטגרם הסטורי של אווה: מיזם להנצחת השואה שבמסגרתו סופר סיפורה של אווה היימן, נערה יהודיה שנספתה בשואה ושכתבה יומן במהלך השנה האחרונה בחייה. לאורך יום השואה של שנת 2019 הועלתה לאינסטגרם סדרת סרטונים קצרים שכמו צולמו על ידי היימן שגולמה על ידי שחקנית צעירה.
הצפייה ב״שואה בלייב״ דרך הסטוריז של האינסטגרם זכורה לי מאוד. לא ידעתי אז שכמה שנים אחר כך תגיע עוד ״שואה בלייב״, שואה שלנו.
אני לא מכירה דרך לקבל או להכיל באמת את כל מה שקרה.
(אולי טוב שכך)
לפני שיצאו את הבית הבוקר, התייחסו הילדים כל אחד ואחת אל היום הזה (החולצה הלבנה שהתבקשו ללבוש לבית הספר היוותה תזכורת): ״אמא, את חושבת שיהיו פיגועים היום?״ ו״איזה משוגע שעברה כבר שנה״.
כבר שנה.
כבר שנה שאנחנו חיים דיסוננס של שגרה ומלחמה, כלואים בתוך War-Life Balance מטלטל שכזה.
החיים שלנו בירושלים שקטים כל כך, גם השנה. הלוואי שיישארו בדיוק בדיוק ככה (אני זוכרת כאן בעיר שלי תקופות שקטות הרבה פחות). אני מנסה מאוד לספוג אל תוך השגרה השקטה שלי את הקולות והחוויות של מי שעוברים את השנה הזו אחרת ממני, ואני עושה את הדבר הזה בעיקר דרך פודקאסטים.
״אסיף״ של כאן הסכתים הוא פודקאסט שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים מחייהם של מי שעברו על בשרם את השבת השחורה. עשרת הפרקים הראשונים הוקלטו זמן קצר אחרי השבת ההיא ועלו בנובמבר ודצמבר. ממש לפני שבועיים החלו לעלות פרקים נוספים: חלקם עם סיפורים חדשים וחלקם שחוזרים, בחלוף שנה, אל הסיפורים שהופיעו בפרקים הראשונים. המלצה חמה.
ריטואלים, טקסים והרגלים מעסיקים אותי. הבלוג שלי הוא טקס והרגל שאני מקפידה עליו מאוד: כבר תיכף חמש שנים שאני מעלה פוסט כל שבועיים ביום ראשון. רק פעם אחת חרגתי ממנהגי, וזה קרה בעקבות ה-7 באוקטובר. הפוסט שהיה אמור לעלות ביום ראשון, עלה ביום שני.
שנה אחרי, והחלטתי להפוך גם את החריגה הזו לטקס: הפוסט שיעלה לבלוג סביב ה-7 באוקטובר יעלה יום באיחור. היום יום שני. שיבוש קטן שיזכיר שיבוש גדול.
War-life balance
איזה מושג הזוי ומדויק
כבר הרבה זמן אני מתלבטת איך לתקשר לקולגות בחו"ל את השגרה הבלתי אפשרית שלנו, ולמה משימות מתעכבות לפעמים, בלי להכנס לפרטים. והנה מושג שאול מתוך עולמם. אני הולכת לאמץ, תודה.
התמונות כרגיל נהדרות.
מיכלי אהובה,
זה לא מושג שלי, אלא כזה שנתקלתי בו מתישהו השנה. לצערי אני כבר לא זוכרת איפה..
בכל אופן – אני שמחה לקרוא שזה יכול להועיל לך באופן כזה או אחר.
תודה רבה על הקריאה והתגובה. את משמחת כתמיד.
נוגע ללב וכל כך מעורר הזדהות. מה יודעים עלינו המספרים הכל יודעים מהעתיד? מה עוד נכון לנו?
נעמה יקרה עד מאוד, תודה.
מה עוד נכון לנו?
ומייד אני חושבת על מילות השיר:
הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.
אמן.