פותחת ארונות

בתום ארבעה שבועות של חזרה איטית לנשימה סדירה, אני רוצה לכתוב עוד קצת על כל הדבר המטורלל הזה שנקרא בתמימות ובאטימות מסויימת – מעבר דירה.

בדיוק לפני חודש היתה ההובלה. כעבור עוד מספר ימים של נדודים בין סבאסבתא בירושלים וברחובות, נכנסנו לגור בדירה החדשה. אם פספסתן, ממש באותו הלילה העליתי לבלוג פוסט שכולו נשימה עמוקה שבאה אחרי סערה וקושי.

ברכה וקללה

בדירה ברחוב התקופה שששכרנו ועזבנו היו ארונות קיר בכל חדר. ארונות של פעם, עצומים, עד התקרה. בחלק מהחדרים היה אפילו יותר מארון אחד. גם במטבח אינסוף שטח אחסון, והיה כמובן גם בוידעם נכבד. כשעברנו לשם אני זוכרת שחשבתי לעצמי: ״בחיים לא נמלא את כל הארונות האלה״. כעבור חמש וחצי שנים – ממש כמעט את כולם מילאנו.

כמו גז שנוטה להתפשט ולמלא את כל הנפח שהוקצה לו, כך החפצים שלנו התפשטו להם בין כל שטחי האחסון הזמינים. הם הגיעו גם אל המדפים הגבוהים שנדרש סולם כדי לעשות בהם שימוש.

שטחי אחסון הם ברכה וקללה גם יחד.

כאילו חיי תלויים בזה

לראשונה, במעבר הדירה הזה ביקשתי מחברת ההובלה גם לארוז לנו.

אבל רגע – המחשבה שאנשי ההובלה יארזו לנו דירה מלאה בחפצים שלא הספקתי למיין ושאין לנו בהם כבר צורך, לא פחות מהחרידה אותי.

בשבועות שלקראת המעבר מיינתי ומסרתי וזרקתי כאילו חיי תלויים בזה. לא את הכל הספקתי למיין, אבל כמעט. אני משערת שלו הייתי לוקחת את כל השקיות שזרקנו ומסרנו, ומשליכה אותם אל תוך חדר ריק – הוא היה מתמלא עד לתקרה. התהליך הזה של השלת החפצים המיותרים מעלינו, מילא אותי בסיפוק ובאושר גדול.

נוסטלגיה לימי המגפה הגדולה

בראשית הקורונה, וב-17 במרץ 2020 ליתר דיוק, העליתי פוסט לרשתות החברתיות בזו הלשון:

בתוך הטירוף הזה – מחוץ ומפנים – והימים הארוכים עם הילדים בבית – אני מנסה לגבש לי עוגנים שיחזיקו אותי בטוב. ביום ראשון החלטתי שכל יום אני מתלבשת על פינה בבית: מוציאה הכל, בודקת, ממיינת ומסדרת חזרה. אתמול התחלתי. 

בפינת המשחקים-יצירה אצלנו בסלון עומדת שידה גדולה שהיתה של סבתא שלי… אנחנו קוראים לה שידת היצירה, ובתוך כל מגירה מסתתרים חומרים: קרטונים, בדים, בצק, צבעים וכו׳. אתמול הספקתי לעבור על כחצי מהמגירות. היום אמשיך. 

… איכשהו הדבר הזה ממלא אותי ומשמח אותי ונותן לי להרגיש שהימים האלה בבית הם גם מתנה – כשאני מצליחה להסתכל עליהם בפני עצמם. 

פרוייקט הארגון היומי זרם לו אל תוך הסדר והנקיונות לקראת חג הפסח המשונה/המיוחד ביותר הזכור לכולנו.

אבל פחות או יותר מאז כבר לא הצלחתי להקדיש את עצמי לעבודות מיון וארגון מעמיקות אצלנו בבית.

הסנדלרית הולכת יחפה

כבר בספטמבר של אותה שנה כתבתי את הפוסט הזה על דירות שכורות וזמניות, ובו סיפרתי שיש בי עקצוץ שמרמז אצלי שמתישהו יגיע הזמן לעבור הלאה אל הדירה הבאה. אותו עקצוץ הלך והפך עם השבועות והחודשים שחלפו לפצע מציק שגדל בהדרגה עד ששיגע אותי ממש, ונעשה סוג של כאב כרוני שכבר לא יכולתי לשאת.

אני כותבת את זה ככה קיצוני ודרמטי, כי זה באמת היה קיצוני ודרמטי. מערכת היחסים שלי עם הבית שבו אני חיה היא מערכת יחסים טוטאלית ואינטנסיבית. ככה אני בנויה ואני לא בטוחה שאני יודעת אחרת.

במשך שנתיים-שלוש במסגרת העסק שלי, בשעה שעבדתי עם נשים על סדר וארגון בביתן – התייסרתי על חוסר היכולת שלי לטפל בבית שלנו באופן ובהיקף שהייתי רוצה לטפל בו.

פנטזיה ומציאות

שמעתם על ״המינימליסטים״? מדובר בג'ושוע פילדס מילברן וריאן ניקודמוס, צמד סופרים, פודקאסטרים ואושיות סדר וארגון שגם יש עליהם סרט בנטפליקס. כשריאן הפך למינימליסט הוא ערך מסיבת אריזה: הוא וג׳ושוע ארזו את כל החפצים בדירתו כאילו הוא עובר דירה, ואז פרקו רק את הדברים שהוא באמת היה צריך. במהלך שלושת השבועות הבאים הוא שלף רק 20% ממה שהיה בקופסאות.

בדיוק כמו שהרעיון הזה מבריק, כך הוא גם לא מעשי עבור מי שיש לה משפחה וילדים. לא פעם כשאני נתקלת בתורה סדורה המטיפה לסדר וארגון בבית (מישהי אמרה מארי קונדו?), אני מופתעת מחוסר ההתייחסות לפרקטיקה היומיומית של התנהלות עם ילדים, עם החפצים שלהם ועם הדינאמיות העזה של כל חוויית החיים הזו.

רק בראשית חודש יולי כשידעתי בוודאות שאנחנו עוברים דירה הצלחתי להקדיש את עצמי למלאכה החשובה הזו.

על ארונות ואיקאה

כשנכנסנו לדירה ברחוב התקופה לפני חמש וחצי שנים, הותרנו מאחור את הארונות שהיו לנו קודם לכן. לא היה בהם כל צורך הודות לשטחי האחסון הרבים שרק עמדו וחיכו לנו. לפני חודש, עזבנו כמו שבאנו: ללא ארונות.

בדירה החדשה אליה נכנסנו לפני חודש, היה ארון אחד בחדר שינה אחד מתוך הארבעה שיש לנו כאן. יום אחרי המעבר רצתי לאיקאה לקנות את שאר הארונות (לא יכולתי לעשות זאת מראש כי הדירה עוד לא היתה בחזקתנו). ההובלה מאיקאה היתה כבר ביום למחרת, אבל הימים ימי איקאה סייל כך שההרכבה, אבוי, נקבעה רק לשבועיים אחר כך. מכאן העלילה הלכה והסתבכה. לא אלאה אתכן בפרטים, אבל בשורה התחתונה – רק לפני שבוע הושלמה ההרכבה של הארונות בכל חדרי השינה.

זה היה קשה בשתי רמות

ברמה הברורה והמיידית – הבלגאן של המזוודות והקרטונים נמשך לו עוד ועוד. לא היה לאן לפרוק את הבגדים והמגבות והמצעים. היה קשה יותר למצוא חולצה בבוקר, ופיג׳מות ונעליים. זה היה מעצבן.

ברמה העמוקה יותר – זו היתה הארכה של אי הנחת המובנה שבתוך חוויית מעבר הדירה. לפחות עבורי, אחד הדברים הקשים ביותר בכל האירוע הזה הוא ההכרה הצורבת בכמויות החפצים שצברנו בחיינו. כל עוד אנחנו בביתנו בשגרה, אנחנו פחות מודעות לזה ופחות חושבות על זה. ברגע שאנחנו מרימות את עצמנו על כל רכושנו בדרכנו אל היעד הבא, אי אפשר שלא להזדעזע מהכמויות, מהעומס, מהכבדות.

ארונות ושידות וכונניות מכילות בתוכן את כל התופעה הזו. כשדלת הארון סגורה אנחנו רואות משטח חלק. אנחנו לא רואות עומס ובלגאן. הכל מוחזק, הכל איכשהו סביר והגיוני. כך אנחנו מספרות לעצמנו.

ונקנח בבילי אייליש

לפני שבועיים ראיתי את הסרט ״ברבי״ (לגמרי שווה צפייה, אבל תנמיכו ציפיות – שלי היו גבוהות מדי), ולפני שבוע שמתי את הפסקול בספוטיפיי ו-בום! השיר של בילי אייליש. כמה שהוא יפה. כל כך יפה שאני מנסה לא להאזין לו יותר מדי כדי שלא תיכף יימאס עליי.

אבל מה הקשר לפוסט, אתן שואלות? אז זהו, שממש עכשיו צפיתי בקליפ והוא בעצם ממש קשור! כשתצפו תבינו, וגם אם לא – תכירו שיר יפה יפה יפה.

(ואולי זה גם פרומו לפוסט הבא שיהיה על ברבי? הלוואי שיצליח לי)

יצא לכן לעבור דירה לאחרונה? או אולי פעם מזמן – אבל החוויה עוד זכורה לכן? אנא ספרו לי על זה.

כתמיד, כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓