פלאות של בית

לאחרונה, וגם לא רק לאחרונה, אני חושבת המון על הבית – על הבית שלי, ועל בתים בכלל. כחלק מהעסק שלי, אני מארגנת בתים של יומיום. אני מסדרת ומארגנת בתים מאז שאני זוכרת את עצמי, ובשנתיים האחרונות אני גם מארגנת בתים כמקצוע.

לפני חמש או שש שנים העליתי תמונה לפייסבוק של פרח באגרטל, וברקע נראה גם סלון ביתנו. חברה מיד הגיבה לי על התמונה: ״איזה כיף לך שהבית שלך כל כך מסודר״. ואני צחקתי וחשבתי לעצמי שזה לא שהבית שלי פשוט מסודר, כמו שאני מסדרת אותו כל הזמן.

אין פה איזה קסם, וזה דבר שאני מוצאת את עצמי אומרת הרבה ללקוחות שלי. כדי שבית יהיה מסודר, צריך לסדר אותו. כן, אפשר לארגן את הבית כך שיהיה קל יותר ומהיר יותר לסדר אותו. כן, חשוב שיהיה מקום מוגדר ונגיש לכל החפצים שנמצאים בשימוש בבית. וכן, חשוב שכל בני הבית יכירו את המקומות האלו ויקחו חלק פעיל בהחזרת החפצים אליהם. אבל שום דבר לא קורה מעצמו. 

כשהייתי צעירה יותר, הייתי מסודרת באופן יותר כפייתי: לדוגמא – לא נתתי לעצמי ללכת לישון או לצאת מהבית אם היתה אפילו כוס אחת בכיור. אני זוכרת ביקור של גיסתי המקסימה והאחיין הקטן שלנו בו ישבנו במטבח ושוחחנו. האחיין המתוק, שהיה אז סביב גיל שנה, זחל על הרצפה, פתח את אחד מהארונות המטבח והחל מוציא ממנו סירים. אני זוכרת את עצמי מחזיקה בכוח את צדי הכסא עליו ישבתי, ובראש מנחה את עצמי לא לעצור אותו, לא להגיד דבר, להישאר רגועה. זה ממש לא היה מובן מאליו מבחינתי – להצליח להישאר רגועה בסיטואציה הזו. 

כשהפכתי לאמא, למדתי אט אט (ואולי בעצם מהר מאוד) להרפות. לא הרגשתי שיש לי אופציה אחרת. 

יש לבנות שלי שתי חברות אהובות שלא במקרה הן בנותיה של חברה אהובה משלי. כשהשתיים מגיעות לבקר אצלנו, כל ארבע הבנות נסחפות וסוחפות אל משחקי דמיון ותפקידים מרהיבים. רוב הבית מוסב לזירת המשחק שלהן. הן נעות בין החדרים – מזיזות איתן בובות, כריות, שמיכות ורהיטים. הן אורזות תיקים ועולות על מטוסים, מקימות להן גני ילדים ובתי חולים. פעם הן ספרניות וילדות בספריה, פעם מלצריות ולקוחות במסעדה ופעם מורות ותלמידות בבית הספר.

בעיצומו של המשחק – הבית הפוך לחלוטין. הבית הפוך ואני רגועה. כי כשמגיע הזמן לסדר, כל חפץ חוזר למקומו – אותו המקום בדיוק בו הוא היה לפני שהמשחק התחיל. שכן, אם החפצים לא היו במקומם מלכתחילה – היה קשה מאוד לצאת לדרך אל המשחק באותו האופן ובאותה הקלות. בנותיי והאורחות שלהן מכירות היטב את הבית ואת חפציו על מקומותיהם. השיטה עובדת, ואני מרגישה שגם הבנות מבינות את העניין באופן עמוק ואינטואיטיבי. 

ועכשיו, כשחג הפסח נמצא ממש מעבר לפינה – יש לי פנטזיה. פנטזיה של בית שעברתי בו על כל מדף, בכל מגירה – ומיינתי וזרקתי וניקיתי וסידרתי. לפני פסח בשנה שעברה, בלב הסגר הראשון, אפילו די הגשמתי את הפנטזיה הזו שלי (טוב, זו פנטזיה קבועה אצלי). כל יום בחרתי לי פרוייקט אחר בבית מתוך רשימה ארוכה ארוכה שהכנתי – ויצאתי לדרך. הפרוייקטים היומיים האלה שמרו עלי וקרקעו אותי באותם ימים ארוכים ומשונים. 

עברה שנה (ולא סתם שנה, אני לא צריכה לספר לכן) ואני במקום מאוד אחר: אני שחוקה יותר, עייפה יותר וקצרה יותר. מאז תחילת הסגר השלישי אני מרגישה שנכנסתי למעין מצב של שימור אנרגיות – רק מה שאני מגדירה כהכרחי זוכה להשקעת האנרגיה שלי. אז אני לאט לאט מרפה גם מהפנטזיה הזו של הבית המתוקתק כולו לפסח (וכמובן שבמקביל קצת מתבאסת על עצמי על ההרפיה הזו). 

השנה האחרונה בהחלט מראה את אותותיה בשטח: הבית שלנו ידע ימים טובים יותר. אני מביטה בדירה שלנו ומרגישה את עצמי בפנים כמו שהיא נראית לי בחוץ. לפני שבוע החלטתי לעשות עם עצמי מהלך תרפויטי קטן ויצאתי ללקט פלאות של בית – אצלנו בבית. בכובע השני שלי בעסק אני צלמת פלאות. כשאני מגיעה לצלם פלאות בבתים של לקוחות אני מבקשת מהם דוקא לא לסדר את הבית לקראתי. בית שיש בו כיסים של בלגאן – יש בו גם תנועתיות בריאה של היומיום, תנועתיות של החיים.

אז יצאתי לשוטט ברחבי הדירה שלנו בשעת אחר צהרים ובמשך עשר דקות ליקטתי פלאות. כשהסתובבתי, ממוקדת ושמה לב, מצאתי יופי וצבעוניות משמחת. רוב התמונות שלי עושות זום אין על אלמנטים שונים שאני מבחינה בהם. בפוסט שהעליתי בבלוג לקראת חנוכה – על הנסים – כתבתי על פעולות ההתמקדות וההתרחבות ועל השילוב החשוב ביניהן. 

אני אוהבת לחשוב על הצילום שלי ככזה העושה מהלך הפוך מצילומים למגזיני עיצוב או לתיקי עבודות של מעצבות פנים.

לפני כמה ימים התפרסמה בהארץ כתבה מצויינת של שירלי אבנון קרייזל על מערכת היחסים שלנו עם הבית שלנו. הזדהיתי מאוד עם הרבה ממה שאבנון קרייזל סיפרה על עצמה שם, ואני מביאה לכן כאן את אחת הפסקאות החשובות בכתבה (והיו המון – אני ממש ממליצה לכן לקרוא אותה): 

״רוצים לגור בבית כמו באחד מאתרי העיצוב שאתם גולשים אליהם בחמדה? תשכחו מזה. פייק ניוז. כמי שעשתה סטיילינג לבתים מפוארים בשכונות מפוארות, אני יכולה להעיד שהבתים האלה נראים כמו שהם נראים אך ורק ביום הצילום. צוות שלם עובד קשה בלהעלים כל דבר שמזכיר את החיים עצמם, ומכניס לתמונה רק פריטים שומטי לסתות ומעוררי רגשות נחיתות. גם אני עבדתי ימים ארוכים בליקוט פריטים מחנויות ובבוקר הצילום הגיעה משאית (משאית!) עם רהיטים ושטיחים ועבודות אומנות וחפצי נוי. בסוף יום הצילום נארזו ויצאו מהבית כלעומת שבאו.״

אז אני מנסה לצלם דוקא את החיים עצמם. החיים שיש בהם גם קילופים וקליפות ושברים, שיש בהם משהו או הרבה מאיתנו. כי בסוף, הבלגאן הזה של הבית והבלגאן הזה של החיים, מספרים את הסיפור הייחודי שהוא כולו עלינו ושלנו.  

אז מה קורה ביניכן לבין הבית בו אתן חיות? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓