פלאשבק לכאן ולעכשיו

אני בפלאשבקים חזקים לתקופת הקורונה.

ההתכנסות הזו אל פנים הבית: הפקת המזון, תפעול הזומים, אובדן המרחב השקט שלי. 

מה שכן, הילדים גדלו להם בחמש-שש שנים: הקטנה שלי כמעט בגיל שהגדול היה אז. בקורונה היו לי שלושה ילדים קטנים, ועכשיו יש לי שלושה ילדים גדולים.

קראתי הבוקר בניוזלטר המעולה של אוליבר ברקמן (הזכרתי כבר את כתיבתו כאן) על הרעיון של חיים ב-100%. לא משנה באיזה מצב אנחנו נמצאות, אנחנו יכולות לשאוף לחוות את החיים במלאות של 100%. גם כשאנחנו בחרדה, בכאב ובתקיעות. גם בשעה של מגפה עולמית, גם בשעה של מלחמה.

כשאני מוצאת את עצמי בדיוק במצב בו אני נמצאת, אני תמיד יכולה לחפש שם את חווית החיוּת, את אותה מלאות של החיים. כי החיים עצמם אינם מחכים לנו רק בחופשת הקיץ שאנחנו מצפות לה, שאולי תתבטל ואולי כבר התבטלה. החיים עצמם הם תמיד ממש בכאן ובעכשיו.

No matter how seriously sick one may be, for example, one’s life is still 100% life. Even if we are dying, our life is still 100% life. Even if we are in prison, our life is still 100% life. There is no such thing as a 50% life or a 70% life. Each moment is all of our life.

Shinshu Roberts

אז אולי עכשיו, מתוך תחושת ההתכנסות הזו – תחושת הרגרסיה אל הבית פנימה, אני יכולה דוקא ללמוד דברים חדשים על עצמי. אולי דברים שכבר למדתי והבנתי פעם מזמן, יתחדדו ויתעצמו דוקא בשעה זו.

אני רוצה להתמסר אל מה שקורה עכשיו. זה בדיוק מה שיש לי. אין לי מה לנסות ולברוח מזה.

תקפצי אל האגם

המים של אגם באק הם קרירים, צלולים ומבריאים. כל הקיץ, מפתה ללכת לשחות בהם.

אבל זו גם טרחה. את צריכה להחליף בגדים, למצוא מישהו שישמור, להביא מגבת ויותר מהכל – לנשום את המַעֲבָר אל המים הקרים המכים בך.

ויחד עם זאת… אף אחת מעולם לא התחרטה על כך שהלכה לשחות באגם באק. אחרי השחייה, הכל יותר טוב.

יש אגמים, גדולים וקטנים, שאנחנו נמנעות מהם בגלל אותו המַעֲבָר.

תגבי את הכונן שלך.

תיישבי סכסוך.

תכתבי מכתב תודה.

תארגני את הארון שלך.

תגידי למישהו שאת אוהבת אותו.

לכי תקפצי אל האגם.

(סת׳ גודין האגדי, התרגום מאנגלית שלי, המקור כאן)

כבר תקופה שאני מרטיבה את קצות אצבעות הרגליים במימי האגם הקרירים. מדי פעם טובלת עד הברך. עוד לא קפצתי פנימה. כבר תקופה שאני מחפשת אחר הדבר הבא: נפגשת, מתייעצת, שולחת, מתראיינת. מנסה תוך כדי להתחדד ולהבין מה מקום העבודה הנכון עבורי.

והתקופה הזו שוב מטיחה בפניי עד כמה עוד לא מצאתי, עד כמה אני עדיין בדיוק במקום בו אני נמצאת.

החדשות: הכל נורא. 

משוררים: אוקיי, אבל מה אם הכל נורא ואנחנו עדיין מתאהבות בירח ולומדות משהו מהפרחים? 

(ניקיטה גיל, התרגום מאנגלית שלי, המקור כאן)

להעלות פוסט לבלוג פעם בחודש זה סיפור אחר לגמרי. יצאתי מהקצב. אני כמעט וכבר לא שומעת אותו.

הבלוג שלי תופס היום מקום אחר בחיים שלי: עדין חשוב ואהוב, אבל צדדי יותר.

(ואני רוצה כל כך להאמין שגם עבור עוד מישהי, מישהן, אי שם – הוא עדיין משמעותי)

כל התמונות צולמו במהלך השבוע וחצי האחרון (רגעים קטנים של עכשיו באדיבות הפרטנרית האישית שלי לצבעי הקשת) מאז פרץ השלב החדש במלחמה הזו שכבר הפכה, למרבה הצער והאימה, חלק כמעט יומיומי מחיינו.

כתמיד, כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? הנה, ממש כאן ↓