שמחות קטנות גדולות

לפני שנה וחצי חברה שלחה לי הודעה במסנג׳ר עם קישור לפודקאסט: ״חשבתי עלייך כששמעתי את זה, בגלל השניה שמרואיינת שם״. האזנתי וחייכתי ולא האמנתי. אותה מרואיינת שניה היתה אינגריד פטל לי. במהרה גיליתי שהיא גם כתבה ספר – “Joyful: The Surprising Power of Ordinary Things to Create Extraordinary Happiness” – אוצר, שכמו נכתב בשבילי: סגנון ומושאי הצילום שלי מתכתבים מאוד עם מה שמתואר בספר. 

התיאוריה של פטל לי נוגעת לאסתטיקה של השמחה, ולטענה שישנם מאפיינים מובהקים לגורמים חומריים בסביבה שלנו שיכולים להביא אותנו לשמוח (קשת בענן, כדור פורח, פרח מלבלב ועוד ועוד). את הפרק בספר שנוגע לקסם הזכרתי בפוסט הראשון(!) של הבלוג. 

אבל רגע, צעד אחורה – נדמה לי שצריך רגע להבדיל בין שמחה (Joy) לאושר (happiness). לצורך העניין, בעוד אושר הוא רגש כולל וארוך טווח שמתבטא בסיפוק, משמעות ובתחושת הגשמה עמוקה, שמחה היא רגש אינטנסיבי המתקיים ברגע מסויים כתגובה לדבר ספציפי. בעוד האושר הוא חמקמק ומהווה מושא נשגב שאין דרך פשוטה לתפוס אותו, השמחה היא נגישה הרבה יותר. 

ואכן – אני מאמינה שיש לנו יכולת למצוא שמחה בעולם החומרי, בכל רגע נתון וממש בסביבה הקרובה שלנו. אני מרגישה שבתקופה הזו, ההבנה והמיומנות הזו היא חשובה מתמיד. הקיץ הזה – אני לא צריכה לספר לכן – קצת (הרבה) מעוך, מאכזב ולא ברור. דוקא עכשיו אני מוצאת את עצמי נסמכת על כל אותם דברים קטנים שאני יודעת שיש להם את הכוח לעשות לי טוב.

בפוסט הזה אנסה לערוך ״סיעור משמחין״. ומי יודע? אולי אפילו יהיה לו איזה מימד תרפויטי.

כן, תרפויטי נשמע לי טוב. 

צבע

בבית ילדותי היה תלוי פרינט של אחת ממגזרות הנייר של הצייר אנרי מאטיס. אותה תמונה, שהיתה תלויה אצלנו בסלון, בלטה מאוד עבורי ומשכה את תשומת לבי אליה. אני בטוחה שבמצטבר ביליתי שעות ארוכות בבהייה בה. נדמה לי שהצבעים העזים והקונטראסט החד ביניהם כמו ממשיכים ומלווים אותי עד היום. צבע מושך אותי ומחייה אותי. הצבעוניות של המטבח שלנו היא הדוגמא המובהקת לעניין הזה אצלי.

קונפטי 

אחת ממסיבות יום ההולדת שחגגנו בזמנו לילדים בבית עם הכיתה מבית הספר, היתה מאתגרת במקצת. קישוטים נתלשו מהקירות, אוכל נזרק אל המרפסת של השכנים, ועם אנרגיות שכאלו היה קשה למדי לנהל את העסק ולערוך את כל המשחקים וההפעלות שתוכננו. לקראת הסוף, בשלב העוגה – מפת השולחן, שהיתה מלאה בקונפטי זוהר, נוערה מעלה ומטה כך שהקונפטי התפזר לכל עבר ומילא את רצפת הדירה שלנו. 

סיימתי את האירוע כמעט בלי קול, ותשושה. אבל דווקא הקונפטי הזוהר והצבעוני שמילא כל פינה, הרים את רוחי. אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני מוכנה לחיות בתוך קונפטי. 

“Too much of a good thing can be wonderful”

Mae West

מגפיים משמחים 

אני לא אישה של חורף – עזבו אותי משמים אפורים ורטיבות. העניין הבעייתי מבחינתי הוא שהחורף חוזר כל שנה, כן? כך שאין לי ברירה אלא להתמודד איתו. לפני שנתיים עשיתי מעשה וקניתי לעצמי מגפיים שעליהם מתנוססות קשתות בענן ודמויות חדי קרן. לכאורה מהלך פשוט, אבל בעצם – מהלך מבריק שהפך סיטואציה מבאסת למשמחת. עכשיו, בכל פעם שאני מתעוררת אל בוקר אפור וגשום יש לי תירוץ לנעול את המגפיים הכי משמחות שיש. 

ממש כאן, אגב, תוכלו לקרוא על חורף קר במיוחד בארץ רחוקה, ועל השמחות הקטנות שהרימו אותי מתוכו. 

קעקועים זמניים

יש לי חיבה מופגנת לקעקועים זמניים: כאלו ״של ילדים״ – אבל האמת שזה כבר פחות מדוייק. אני אסביר. מעשה באישה בשם טינה רות׳ אייזנברג – שחיה כבר שנים בברוקלין אבל מוצאה בשוויץ – מעצבת גרפית ויזמת עסקית-חברתית: יום אחד, בתה חזרה ממסיבת יום הולדת עטורה קעקועים זמניים מהזן הנחות, הדביק והמכוער. רות׳ אייזנברג התבאסה (בכל זאת, מעצבת) אבל אז הבינה שאולי יש בכוחה לשנות את המצב.   

כמעט בן לילה היא הקימה את Tattly – חברה מאוד אחרת לקעקועים זמניים. כנסו לאתר שלהם ותבינו למה אני מתכוונת. ובנוסף לעיצובים המדליקים של הקעקועים, כשעושים הזמנה – יש אופציה לבקש שיוסיפו לחבילה קונפטי (וכן, זו הפעם השניה שאני מכניסה לפוסט הזה קונפטי) – פשוט כדי שיהיה עוד יותר משמח. 

רות׳ אייזנברג טוענת שמקומות עבודה נוטים להיות רציניים מדי. במשרד של Tattly ישנה אפילו מגירה מלאה בקונפטי כי לדבריה – כל אחד צריך לפעמים לדחוף את היד שלו לתוך מגירת קונפטי. וכשמגיע אליהן עובד חדש, מחכה לו על השולחן ערימת קונפטי בצורת לב. כי ככה.    

וואשי טייפ 

לפני שעברנו לדירה הנוכחית שלנו, הבאנו צבע על חשבוננו שיצבע את כל דלתות הדירה ללבן. הן היו צבועות בגוון עץ כהה – אני מאוד לא אוהבת את הגוון הזה. הדלתות מאוד הכהו והכבידו על המרחב והחלטתי שחשוב לי לשנות את זה. ואכן – השינוי היה מבורך. 

רק מה? ביום ההובלה, איזשהו רהיט התגרד על דלת חדר השינה שלנו, והוריד פיסת צבע משמעותית. זה היה נראה מעפן, וגם – אתן יודעות – כשהכל חדש, ישנו הרצון שיישאר ככה עוד קצת ולא תיכף ומיד ״יתקלקל״. 

לרגע התבאסתי. ואז שלפתי את הנשק הסודי שלי: וואשי טייפ. אין על וואשי טייפ בעולם הזה, ויום אחד אקדיש לפלא הזה פוסט משלו. אתן אולי תחשבו שאני מגזימה, אבל אני לא. מנות קטנות ומדודות של שמחה עילאית. נסו ולא תתאכזבו. 

ומאז הדלת שלנו מזכירה לי שאירוע מבאס יכול גם להוות סיבה לשמחה. 

פרחים לשבת 

בשנים האחרונות למדתי שפרחים משמחים אותי. ביקור במשתלה או בחנות פרחים תמיד ינצח אצלי ביקור בחנות תכשיטים. פקעות של שמחה במחיר לכל כיס. למדתי גם שבמקום לחכות שיתנו לי זר במתנה (וזה קורה לפעמים, ומשמח אותי בטירוף), אני צריכה פשוט לתת את המתנה הזו לעצמי.

התחלתי קונה לעצמי פרחים לשבת, והתחלתי לתעד את השמחה ה(כמעט) שבועית הזו. אתן מוזמנות אל עמוד האינסטגרם שלי (עוקבות אחריי? עוד לא? כל כך אשמח אם תעקבו) כדי לראות את אוסף הזרים המשמחים שלי מתועדים לרגליי על רצפת המטבח.  

"The little things? The little moments? They aren't little."

Jon Kabat-Zinn

מה השמחות הקטנות הגדולות שלכן? האם אנחנו חולקות שמחות משותפות? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓