שנת אלפיים ושש עשרה

בתחילת השבוע נפגשתי עם חברים מהתיכון: אנחנו קבוצה קטנה שהתגבשה לה לפני שמונה שנים כשארגנו יחד פגישת מחזור שציינה אז 20 שנה (ואף מילה על כך שבעוד שנתיים כבר נמצא את עצמנו מציינים 30 שנה).

בניגוד לקבוצת החברות הקרובה שלי שאני איתן בקשר רציף מאז היסודי ודרך החטיבה-תיכון-צבא ועד היום, הקבוצה איתה נפגשתי ביום שני – היא כזו שעושה לי קפיצה בראש ובלב אל העבר הרחוק, העבר שהייתי בו בת 17 ובכיתה יב׳.

זה כמו מפגש קטן עם עצמי של פעם – והפער בין אני של אז ואני של היום מלטף אותי ומכה בי במקביל.

במהלך החודש האחרון לא היה אפשר לפספס את טרנד 2016 – מבט עשור לאחור. וממש כמו עם גזרת ג׳ינס סקיני אליה הגעתי ואותה רכשתי שנה-שנתיים אחרי כולם, ושוב אותו דבר עם הגזרה המתרחבת (עדיין לא מאמינה שזה חזר, אפרופו קפיצה לתיכון) – גם לטרנד של 2016 אני מגיעה אחרי כולם, כשזה כמעט כבר לא רלוונטי.

זה מתחבר לי לפוסט מהזמן האחרון של סת׳ גודין האגדי (ולא, אני לא אפסיק לצטט אותו כאן בבלוג):

By the time you get around to embracing the fashion of the moment, it’s almost certainly too late.

The leading edge is defined by the fact that most of us aren’t on it.

אז באיחור שכולו מלא במודעות עצמית, אני מרצפת את הפוסט הזה בתמונות משנת 2016. מה בכלל השתנה אצלי מהותית מאז? באמת שאני לא בטוחה.

העולם שייך לצעירים והם כנראה המציאו את הטרנד הזה שמביט עשור לאחור ומייצר אפקט של ״וואו״. מבט משנות העשרים לשנות העשרה זה וואו, ואולי גם משנות השלושים לשנות העשרים, אבל מבט מלב שנות הארבעים שלי ללב שנות השלושים? זו שאלה.

בניגוד לקפיצה הזו לסוף התיכון שהיתה לי השבוע, מה זו בכלל קפיצה לשנת 2016?

אז יש לנו כאן פלאות מתחילת שנת 2016. רגעים קטנים-גדולים מהחיים שלי אז.

האמת היא שב-2016 עוד לא ידעתי שאני מצלמת פלאות. את המושג פלאות היומיום בכלל טבעתי כמה שנים מאוחר יותר במקביל ליציאה לדרך עם הבלוג שלי.

בתחילת שנת 2016 ילדתי בפעם האחרונה – את התינוקת שלי שחגגה יומולדת 10 לפני שבועיים. וזה באמת וואו – הפער הזה, הקפיצה הזו. זה עבר לי כל כך מהר וזה נראה לי כל כך מזמן. איך זה יכול להיות.

אז כן, קל להביט על התמונות מאז ולראות את מעבר הזמן לפי גילאי הילדים, או לפי הדירות שגרנו בהן. מאז 2016 כבר הספקנו לעבור דירה שלוש פעמים וכל פעם לשכונה אחרת.

לפעמים כשאני לא יודעת איך לסיים פוסט בבלוג, אני מסיימת בשיר שאני אוהבת. לפעמים אני לוקחת שירים שאני אוהבת ואני מתרגמת אותם. זה דבר שמרגש אותי.

את השיר הזה תרגמתי והבאתי בבלוג פעם מזמן. אבל הוא כל כך (אבל כל כך!!) מתאים כאן, שאני מביאה אותו שוב.

***

אני רצה אל תוך שנה חדשה / לוסיל קליפטון 

אני רצה אל תוך שנה חדשה 

והשנים הישנות נושבות חזרה 

כמו רוח 

שאני תופסת בשיערי 

כמו אצבעות חזקות כמו 

כל ההבטחות הישנות שלי ו-

יהיה קשה לשחרר 

את מה שאמרתי לעצמי 

על עצמי

כשהייתי בת שש עשרה ו-

עשרים ושש ושלושים ושש

אפילו שלושים ושש אבל 

אני רצה אל תוך שנה חדשה 

ואני מתחננת ממה שאני אוהבת ו-

עוזבת לסלוח לי

***

תוכלו לראות את השיר בשפת המקור כאן.

ט״ו בשבט שמח, ומה שלומכן? מה אתן אומרות על הטרנד החולף הזה?

ומה אתן אומרות על הזמן שחולף לו?

כל כך אשמח אם תכתבו לי.
הנה, ממש כאן ↓