הנה משהו שעוד לא סיפרתי לכן:
לפני 16 שנה התאהבתי בבחור מהעיר רחובות, וכעבור שנתיים התחתנו. נדמה לי שלפני שהכרתי את אהד מעולם לא ביקרתי ברחובות – זו עיר כזו שאפשר פשוט לא להגיע אליה אם אין לך סיבה של ממש לעשות זאת. אז לי בהחלט יש סיבה, ואנחנו מגיעים לרחובות לא מעט – שם גרים ההורים וגם הדודים של אהד.
עם השנים רחובות הפכה עבורי למקום של משפחה ואהבה, נחמה ומנוחה ברוכה (והרבה אוכל טעים).
ביום חמישי בבוקר מצאתי את עצמי ברחובות עם זמן לרשותי בשעה שהבנות היו בהצגה עם חמותי. מכיוון שעוד לא היה לי באמת מושג על מה אני הולכת לכתוב בפוסט הקרוב בבלוג (אותו אתן קוראות עכשיו), תכננתי להסתובב ברחוב הרצל – הרחוב הראשי של רחובות – ולחפש ד״שים מהעבר. ברחובות יש כל מיני חנויות ״של פעם״ שאני מאוד אוהבת, וחשבתי שאולי הסיבוב הזה יהיה בסיס לפוסט החדש.
אבל בסוף
במקום רחוב הרצל מצאתי את עצמי ברחוב אחד העם – רחוב קטן וצדדי הרבה יותר, שמשלב מסחר ומגורים. היתה לי שעה, והחלטתי שאנצל אותה לשיטוט פלאות מצולם: איזה יופי אני יכולה למצוא בגבולות הרחוב במסגרת אותה שעה?
חשוב לציין שאת רחוב אחד העם – שהבניינים בו ממוספרים מ-1 ועד 28 – אפשר ללכת מקצה לקצה בשתיים או שלוש דקות. במהלך שעת השיטוט צעדתי ברחוב הלוך ושוב כשלוש פעמים בקצב שהלך והאט, נכנסתי לחנויות, התיישבתי על ספסלים ועמדתי והבטתי – מעלה, מטה והצידה.
כמה כללים בסיסיים למשוטטת פלאות מתחילה
- לכי לאט (זה לא קל). אנחנו פשוט לא רגילות. תתחילי הכי לאט שלך, ואז תאטי עוד.
- שימי את הטלפון בכיס או בתיק (תוציאי אותו רק במידה ותרצי לצלם). כשהמסך שלנו נגיש מדי – יש לנו נטייה להישאב אליו ולפספס את מה שסביבנו.
- צאי מנקודת הנחה שיש סביבך המון יופי שמחכה להתגלות. גם במקומות שקשה להאמין שזה המצב, זה כמעט תמיד המצב.
- קחי בחשבון שלוקח קצת זמן לשקוע אל תוך השיטוט. כמו האישונים שלנו שלוקח להם זמן להתרגל לחושך, ממש כך לפעמים לוקח לנו זמן לשים לב באמת למה שסובב אותנו.
- התעלמי / קבלי באהבה את המבטים של העוברים על פנייך. את עשוייה להיראות להם מעט משונה. אז מה.
בהתחלה
לא כל כך הלך לי. לקח לי זמן להוריד את קצב ההליכה שלי. חיפשתי פלאות באופן מאוד שכלתני, ולא באמת שקעתי אל תוך השיטוט. אחרי סיבוב אחד מלא ברחוב, יצאתי (מעט מתוסכלת) דרך מדרחוב בני ברית אל רחוב הרצל ואז חזרתי שוב אל רחוב אחד העם.
בסיבוב השני ברחוב
הקצב שלי כבר היה איטי יותר והמבט שלי היה מעמיק יותר. שמתי לב לפלאות שכאילו לא היו שם קודם.
פתאום גיליתי אותם.
נזכרתי בהליכות הבוקר שעשיתי באביב 2020: במשך כמה שבועות הלכתי בכל בוקר את בדיוק אותו המסלול המעגלי אצלנו בשכונה, וניסיתי ״לצוד״ פלאות חדשים מדי יום. בכל בוקר מחדש הופתעתי לגלות את מה שלכאורה לא היה שם ביום קודם לכן.
חזרה לרחובות: כשנעמדתי לצלם אריחים צבעוניים מיניאטורים על חזית אחת החנויות ברחוב, בעל החנות שישב בחוץ וקרא עיתון שאל אותי מה אני עושה. סיפרתי לו.
כשנתקלתי בשלט הזה על חומת אחד הבתים ברחוב, ממש התקשיתי להאמין שלא שמתי לב אליו בסיבוב הקודם.
מדהים לחשוב כמה אנחנו בדרך כלל מפספסות.
באמצע הסיבוב השלישי והאחרון
נכנסתי לפטיסרי שנמצא בתחילת הרחוב (לגמרי אחד היעדים המומלצים אם אתן מזדמנות אל העיר, וככל הנראה הסיבה המרכזית שאת שיטוט הפלאות בחרתי לעשות ברחוב אחד העם) וקניתי לי קפה ודברים טעימים לאכול.
נתתי לקפה שלי להתקרר קצת (אני שותה אותו בלי חלב), והמשכתי את השיטוט. עברתי על יד חנות תמונות ומסגרות ברחוב, וחייכתי למראה סולם הנשען על תצלום של מגדל אייפל.
זהו זה
השלמתי את הסיבוב והתיישבתי לנוח מעט בטרם הצעידה חזרה אל בית הוריו של אהד. עברתי על התמונות שצילמתי בשעה שחלפה. מחקתי בערך חצי מהם. שמחתי בנותרים.
כן, חשבתי לעצמי. זה יהיה הבסיס לפוסט החדש.
כבר כתבתי כאן על הפוסטים שאני כותבת לבלוג בדקה התשעים. הפוסט הזה הוא אחד מהם.
חג חנוכה, משמח וגם אינטנסיבי, של אירוחים ואירועים עובר על כוחותינו. מוצאי שבת עכשיו. יותר נכון, כבר ראשון (מוקדם מאוד) בבוקר – וממש עכשיו אני מסיימת לכתוב את הטקסט לבלוג. מחר בבוקר אעבור ואקרא ואערוך ואעלה. ואז תקראו.
הנה, ממש עכשיו.
איזה יופי, דניאלה! אני כל כך אוהבת את הרחוב הזה. חוץ מהפטיסרי כמובן, שהצטרף מאוחר, בתור ילדה הגעתי לרחוב הזה מלא! המורה לפסנתר שלי גרה כאן, ושתי חברות מהכיתה, ולשם הלכנו לקנות כפתורים כשצריך, ומחברות בתחילת שנה, ועברנו כאן תמיד מגן הפלסטיק לרחוב הרצל, ומאוחר יותר הספר שלי היה בסוף הרחוב הזה… ואפילו עכשיו אחרי שנים רבות מאד שאני כבר לא גרה ברחובות אני חוזרת לרחוב הזה פעם בחצי שנה לרופאת הנשים שלי :-). איזה כיף לראות את הרחוב מהעיניים הרגישות-לפלאות שלך XOXO
יא מיכלי!!
זה מרגש אותי שזה רחוב משמעותי מבחינתך. לא היה לי מושג. אני כל כך נהנית לדמיין את מיכל הילדה מהלכת לה ברחוב…
תודה אהובה, על התגובה כאן. זה תמיד משמח אותי מאוד.
איזה יופי,
כמו שאת יודעת, דניאלה יקרה, גדלתי בנס ציונה השכנה של רחובות.
אבל את עדיין לא יודעת שאחד העם היה דודה של סבתי בלה שפחות או יותר ברחה מבית הוריה ועלתה לארץ – לבד. השאירה שם שלוש אחיות שמעולם לא פגשה יותר.
בדרכה עברה אצל דודה שאמר לה לשוב מיד הביתה.
אם היא היתה נענית לו לא הייתי חברת ילדות של אימא שלך.
הו וואו, נונה! ממש לא ידעתי את כל זה.
איזה סיפור נהדר.
וכמה משמח שאת (וכפועל יוצא גם נעמה :-)) כאן בארץ.
את נהדרת, הפוסט הזה נהדר והתמונות מרנינות. תודה על זה!
מחר יש לי קצת זמן פנוי כשהילדים יעשו אטרקציה, ועשית לי ממש חשק לחפש פלאות. מבטיחה לנסות.
יואו, אפרת. כמה מילים טובות. תודה רבה לך.
ואני מאוד סקרנית לשמוע ולראות את תוצאות שיטוט הפלאות שלך!!
כיף גדול שנכנסת לקרוא ולהגיב כאן.
דניאלה יקרה, כירושלמית נוספת שפגשה את בעלה הרחובותי נועל נעלי השורש בעיר המיוחדת שמרגישה כמו מושב, אני חייבת להגיד לך שהארת את עיני למראות היפים של רחוב אחד העם הכל כך עתיק ומיוחד. הכתיבה שלך מקסימה אותי בדיוק כמו שהרחוב הקסים אותך ואני בוחרת לקרוא אותו לאט לאט, להגיד לעצמי שוב להאט ולדמיין בדיוק מה ראית ומה הייתה האוירה (אהבתי שאפילו ציינת מתי הצילום נלקח).
נהנתי מכל רגע של קריאה והתמונות שרק זוית הראייה שלך יכולות לייצר ❤️❤️❤️ תודה
יאאאא נכון. כמובן שידעתי את זה, אבל אף פעם לא חשבתי על זה באמת – ששתינו ירושלמיות שפגשנו רחובותים!! תודה רבה שנכנסת לקרוא ולהגיב, ועל כל המילים הטובות, ואני כל כך שמחה שהפוסט מצא חן בעינייך ושהתחברת אליו.
אני מאוד אוהבת את הרעיון הזה – של ציד פלאות או שיטוט פלאות מוגבל בזמן ובמקום. המגבלה הזו גורמת ליצירתיות לבעבע ולך להעמיק ולחפש שוב ושוב. מקסים מאוד.
תודה רבה, נעמה יקרה.
זה נכון ובאמת מעניין איך דוקא מסגרות ומגבלות יכולות להביא ליצירתיות לגדול ולפרוח.
פלאות נפלאות, ונפלאה את. אני אפילו לא אנסה את העניין הזה של ללכת לאט, אני נכנסת לאי שקט רק מלחשוב על זה. ???? אבל אני רואה המון פלאות גם סתם בקצב שלי, ובחלון שלי, ובסלון שלי…
נפלאה את בעצמך, יקירתי.
וכמה נהדר שאת רואה את הפלאות שסביבך,
סתם כך – בלי להתאמץ.
טוב
ברור לך שאני כבר רואה סדנת פלאות לניתוק בריא מהנייד ויכולת לצמצם ולכוון את השימושים שלנו בו.
כמו שכתב קאל ניופורט בספר של דיגיטל מינימליזם. עשית לי קפסולציה מהממת של הרעיונות שלו.
אני הולכת לסחור בך…. Again…????
אפרת אהובה ויקרה,
איזו מרגשת את.
אני קוראת את התגובה הזו שלך ומתמלאת עקצוצים מבהילים-משמחים-מרוגשים לקראת הבאות.
הלוואי שיהיה לי אומץ ושיתממש.
תודה מכל הלב.
פוסט קסום ביותר ומעורר השראה.
תודה רבה, יפעת יקרה!!!
היי דניאלה 🙂
בעיניי אכן מצאת פלאות. אהבתי במיוחד את מפולת המטריות בתמונה האחרונה!
הלוואי שכולם, כולל אני, ישימו לב לפלאות בדרך. זה יכול לעשות פלאות גם למצברוח.
תודה ותמשיכי במלאכת איסוף הפלאות העדינה
נטלי
http://www.pnimablog.com
תודה רבה, נטלי יקרה.
הלוואי שגם אני אצליח לשים לב בחיי לכמה שיותר פלאות.
זה תרגול לחיים…
כמה שנים לא הייתי ברחובות 🙂 אין על הרצל! ובפעם הבאה אחפש גם את אחד העם. איזה כיף של סיור – תודה לך!
תודה לך, עמית!!
רחוב הרצל באמת מדהים.
בשבילו אני צריכה לפנות יום שלם ולא רק שעה 🙂
מאחורי הפסג', אם אני לא טועה של בני ברית, יש קולז' פסיכי. האמן מגיע מידי פעם וממשיך לעבוד עליו. משהו יוצא מין הכלל.
נכון!! הקולז׳ נמצא גם ברחוב אחד העם וגם במדרחוב בני ברית. הוא ממש עצום. מאוד מעניין שזו עבודה בהמשכים – לא היה לי מושג.
לא צילמתי והעליתי מסיבות של זכויות יוצרים – וגם כי ממבט ראשון זה היה נראה לי אולי כמעין עבודת זיכרון או הנצחה.
מקסים, כרגיל 🙂
תודה, ונתת לגמרי משהו לחשוב ולנסות!
תודה רבה, אלכסנדרה!!
איזה כיף שזה מצא חן בעינייך.
א. אף פעם לא היה לי שם לזה, אבל מאז ומתמיד אהבתי להסתובב ולחפש את הנקודות היפות – בשיטוט רגלי ובחיים עצמם, ואת מרעננת לי את הזיכרון של זה בתוך אפור השגרה.
ב. רחובות בשבילי היא סבתא וכל רגעיה, כולל הביקור האחרון שלי בעיר, עם הילדים. הגענו גם לדירה של סבתא והופתענו לגלות שהכול נשאר כשהיה כולל השלט על הדלת והמזוזה מעץ הזית, אפילו שהיא נפטרה לפני עשרים שנה והבית נמכר. מין גן נעלם שעולה עכשיו בכזרוני כל פעם שאני חושבת עליו.
וברחובות כולה יש מין תחושה של מקום שגדל ומשתנה, אבל לאט לאט, ומשאיר עקבות בעבר, כמו עץ מטפס על חלון.
תודה על האוויר הבוקר
שירה יקרה,
תודה על התגובה המקסימה שהשארת לי כאן.
אני זוכרת שכתבת לי פעם על הדירה של סבתך ברחובות. כל כך מרגש למצוא את הסימנים האלו מן העבר, ככה בהפתעה. ואני מאוד מסכימה איתך לגבי העיר רחובות עצמה ואופן שינויה האיטי.
שיטוט הפלאות הוא יחסית חדש אצלי, משהו מהעשור האחרון בחיי – ופעולה שהלכה ובהחלט התחדדה בשנים האחרונות. כמה נפלא שזה משהו שתמיד היה לך. בפוסט קודם בבלוג שנקרא – הפלאות שבדרך – סיימתי במילים: “ ואולי, אט אט, אני הופכת לילדה החולמנית – המתעכבת בדרך – שמעולם לא הייתי.”
פוסט מקסים, אני אוהבת את היכולת שלך לזהות פלאות ונפלאות בכל מקום. אהבתי!
תודה רבה, ענבל!
כיף להחליף תגובות בין הבלוגים שלנו 🙂
כמה כיף לשוטט ולמצוא את היופי בדברים הקטנים, פוסט נפלא, תודה רבה לך 🙂
תודה רבה לך, מיכל!
כיף שאהבת והתחברת.
תודה רבה !!! נתת לי השראה !! מקווה לצאת לשוטט בקרוב וליישם…
תודה לך, נחמה – על הקריאה והתגובה כאן.
שמחה מאוד שהתחברת לדברים שלי 🙂
בתור מי שגדלה ברחוב אחד העם 14, נכדתה של אסתר בנארי מוותיקות הגננות בעיר, (השלט המצולם בחזית החצר והאריח הארמני המצולם) ריגשת.
וואו, יעל! איזו תגובה מרגשת. תודה רבה על הקריאה ועל מה שכתבת כאן.
ואני סקרנית כל כך איך הגעת לפוסט הזה פתאום?
תגובות חדשות על פוסטים ותיקים = אחד הדברים המשמחים ביותר.