8 הארות לכבוד חג האור

בשבוע שעבר היתה לי הזכות לקחת חלק בקן לאמנים – כנס יוצרים ירושלמים. זו היתה השנה השלישית בה מתקיים הכנס, ביוזמה ובמימון של האגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים. מדובר ביומיים אינטנסיביים של מפגשים עם יוצרים ואנשי תרבות, שמספקים הן כמות אדירה של השראה והן כלים פרקטיים לאמנים הפועלים בעיר המיוחדת שלנו. 

מבחינתי האישית, הכנס היווה גם איזו חציית קו מרגשת: לפני שנתיים – לקראת הכנס הראשון – התעניינתי, אבל עוד לא באמת התאמתי. הייתי עמוק בתוך עולם ניהול התרבות – עבדתי עם יוצרים אבל, לפחות באופן רשמי, לא הייתי יוצרת בעצמי. כך שהשנה, בשבילי, לשבת באולם יחד עם עוד מאות אמנים ויוצרים ירושלמים, זה היה חתיכת דבר. 

אז לכבוד חנוכה, חג האור, אני מגישה לכן כאן את 8 ההארות המשמעותיות (והמאוד אישיות) שהיו לי בכנס המיוחד הזה: אלו הרגעים שהרגשתי שבהם זז אצלי משהו או התחבר אצלי משהו. אני מקווה שלפחות חלק מהן יאירו גם לכן משהו חשוב. 

***לפני שאתחיל – שימו לב: שלוש ההארות הראשונות הן מכיתת האמן של דנה ברגר (שבאמת היתה נהדרת) – אז קחו בחשבון שמשם אני מתקדמת אל יוצרים ואמנים אחרים איתם נפגשנו. 

1. הכתיבה כתקשורת שלנו עם עצמנו 

בבוקר היום הראשון של הכנס פגשנו את דנה ברגר. קשה להאמין אבל אותה תיכוניסטית מרדנית נצחית הזכורה לי מ״עניין של זמן״, חוגגת 49 שנים והיא כבר אמא לתיכוניסטית משלה. דנה סיפרה על הילדות שלה בירושלים, ועל גיל 15 שבו הדבר המשמעותי ביותר שקרה לה (במקביל למרד נעורים הארד קור) הוא שהיא התחילה לכתוב שירים. היא ציינה שרבות מאיתנו הבנות כותבות יומן בילדותנו-נעורינו ושבאיזשהו שלב אנחנו מפסיקות את התקשורת הזו עם עצמנו, והיא שאלה – למה בעצם?   

אכן – שנים ארוכות כתבתי יומנים, מדי יום או מדי חודש, ואי שם בשנות ה-20 שלי הפסקתי. החזרה שלי לכתיבה אישית – בבלוג הזה ממש – היא אמנם אחרת מאוד מכתיבה אישית ביומן, אבל מהווה איזו חזרה חשובה לתקשורת שלי עם עצמי שלא היתה לי שנים רבות. 

2. דלתות מסתובבות

כששואלים את דנה ברגר באיזה מקצוע היא היתה בוחרת אם היא לא היתה מוזיקאית, התשובה החד משמעית היא – פסיכולוגית. הקריירה שלה כמוזיקאית התחילה כבר בתיכון, תוך כדי הצבא ומייד עם שחרורה. היא לא הספיקה לטייל או ללמוד, ואמרה שלפעמים היא קצת מתחרטת על הדבר הזה. היא גם דיברה על הפיכתה לאמא מתוך מקומה המבוסס מאוד כיוצרת, ומתוך התודעה בה היא נמצאה שנים רבות – שהיצירה היא המרכז, ואמרה שלקח לה כשלוש שנים למצוא איזון בסיטואציה החדשה הזו. 

ישבתי מולה בקהל, וחשבתי לעצמי כמה הסיפור שלי הוא אחר: בגיל 39 אני שמה זרקור אמיתי על היצירה והיצירתיות שלי (וזה אחרי שלמדתי תואר ראשון, ועבדתי, וניהלתי, ואז תואר שני, ועבדתי, והפכתי לאמא, ועבדתי עוד), ומתחילה עכשיו לחפש את אותו ״איזון״ בין החלקים השונים בחיי. אין דרך אחת. 

3. על הכישלון 

האלבום החמישי של דנה ברגר (״יום יום״), היה כישלון – הוא לא קיבל השמעות, הביקורות שחטו אותה, וכתוצאה היא הפסיקה לקבל הזמנות להופעות. אבל כמו שברגר מספרת, אותו ״כישלון״ היווה הזדמנות: היא יצרה הופעה חדשה שלה לבד עם הגיטרה (לא היה לה כסף לשלם לנגנים או לאנשי צוות) וחרשה את הארץ בהופעות במקומות קטנטנים. לדבריה, החוויה הזו הפכה אותה לבן אדם טוב יותר ולגיטריסטית טובה יותר, והצמיחה את ההופעה שעד היום היא הכי אוהבת וממשיכה להופיע איתה. 

במשך שנים ארוכות התייחסתי אל החיים שלי כאל מבחן. המניע המרכזי שלי היה פחד מכישלון: מראש לא הכנסתי את עצמי לסיטואציות שחששתי שאני עלולה להיכשל בהן. בשנה האחרונה אני מנסה ליישם גישה חדשה: אם אני אתייחס אל החיים שלי קצת פחות כמבחן וקצת יותר כהרפתקאה, אם אני קצת יותר אסתקרן, אתעניין ואתנסה – הרי שאז יגיעו הזדמנויות חדשות ולימוד משמעותי.

4. אהבת היומיום

במהלך ימי הכנס פגשנו יזמי תרבות ירושלמים שונים, ושמענו מהם קצת על מאחורי הקלעים של המיזמים שלהם. עידו שפיטלניק (שלשמחתי יצא לי לעבוד איתו קצת לפני שעזבתי את בית אבי חי, ואפילו היתה לנו איזו מחשבה על תוכנית גרנדיוזית שלצערי לא הגיעה לשלב המימוש) הוא המנהל המוזיקלי של תזמורת הרחוב הירושלמית. לקראת סוף דבריו, עידו הציג את השאלה: ״איך שומרים על התשוקה?״ וענה עליה: ״אוהבים את היומיום״. עידו טען שאי אפשר להתקיים בטוב בתוך עולמות היצירה והעשייה האמנותית רק עבור השיאים: אהבת היומיום – על כל השגרה, הבירוקרטיה, והאפרוריות שלה – היא מתחייבת. 

אז כן, בזה ממש כל הבלוג שלי מתעסק: ״לפגוש את היומיום אחרת״. יחד עם זאת, חשוב לי לציין כאן שזה שאני כותבת על הדבר הזה, ואפילו מקדשת את הדבר הזה – זה ממש לא אומר שאני במיוחד טובה בדבר הזה. הנה, אחרי ה״שיא״ של יומיים בכנס, היתה לי חוויה מאוד לא פשוטה של חזרה ליומיום ולשגרה. אני עובדת על זה. אני מקווה שאמשיך לעבוד על זה כל חיי. 

5. מה אני שווה בכלל 

בשנים האחרונות רונית כפיר, שדרנית בעברה ומעצבת פנים, מרצה לעצמאיות על התנהלות עסקית מול לקוחות. כן, לעצמאיות. כפיר  מתבססת על הטענה שלנשים יש נטיית יתר להעריך את עצמן פחות, ולכן גם לבקש פחות על העבודה שלהן. נשים גם נוטות להיות אפולוגטיות יותר ובטוחות פחות בהתנהלות שלהן מול העולם בכלל, ומול לקוחות בפרט.

כבר כמה זמן שאני עוקבת אחרי כפיר ורוצה מאוד להגיע להרצאה שלה, כך שכשפתחתי את הלו״ז לכנס וראיתי שהיא תהיה – ממש צהלתי משמחה. ההרצאה שלה, שהותאמה הפעם לאמנים – גברים ונשים, ואגב – גם לגמרי מילאה את המשבצת של מופע סטנד אפ מרוב שהיתה מבדרת, היתה חשובה ביותר וסיפקה כמה וכמה הבנות בסיסיות. מה שאני לקחתי אלי במיוחד: כשאני אתנהג בצורה שמשקפת כמה אני ״שווה״, זה בדיוק היחס שאקבל חזרה מהסובבים אותי (ומהלקוחות שלי). 

בעיניי, העניין הזה מתחבר לנושא גדול עוד יותר: לפני שנה קראתי את הספר Big Magic של אליזבט גילברט (לחלוטין גורו היצירתיות שלי – וכתבתי על הספר פוסט שלם), ואחד הרעיונות החשובים שהיא מביאה בו הוא רעיון ה- Entitlement. התרגום המילולי למילה – זכות או רשות – לא ממש מבהיר את הכוונה שלה. גילברט מכוונת כאן אל הזכות שאנחנו מרגישות שיש לנו לתפוס מקום בחלל, להרים את הקול שלנו, להגיד מי אנחנו ומה אנחנו עושות. זוהי הזכות להתקיים ולהביא את עצמנו לידי ביטוי, הזכות להגדיר את עצמנו כיוצרות. 

6. רגע של Joy 

בשיחה מעניינת ומלאה אנקדוטות שניהל מנחה הכנס רואי רביצקי עם הסופר מאיר שלו, סיפר האחרון על כתיבת ספרו ״עשו״ ועל רגע אחד מיוחד במהלכה: מסתבר שהרעיון שהאחים התאומים יחלקו את אותו זוג המשקפיים היה לחלוטין לא מתוכנן – בעודו יושב וכותב, שלו הרגיש פתאום כאילו לא הוא, אלא היד שלו כותבת. הרעיון המפתיע, שכמו נכתב מעצמו, הפך כמובן למרכיב חשוב בעלילת הספר ויצר בין האחים את יחסיהם המיוחדים. 

שלו סיפר בשיחה שהוא כל כך שמח באותו רגע של כתיבה, עד שהוא נאלץ לעשות הפסקה, לקום ולהתרוצץ קצת בכדי להירגע ולחזור לכתוב. היה משהו בתיאור הזה – של הסופר הגדול מאיר שלו ברגע של ״חדווה ילדית״ – שנשאר איתי. 

מעניין לחשוב מה בחיינו הבוגרים (עם או ללא קשר לתהליך יצירה) יכול להביא אותנו לרגע כזה של Joy – של ניתור במקום, של קריאת שמחה, או של התרוצצות הלוך ושוב. כתבתי כאן בבלוג על רגע אחד כזה בחיים שלי, וזה קשור למטבח ישן ולצבע חדש. 

7. כנות אמיתית 

בערב שבין היום הראשון לשני של הכנס, פגשנו את אביתר בנאי. הוא ישב על הבמה עם גיטרה, ודיבר ושר ודיבר ושר. הוא פתח בשיר יפיפיה של אחיו, מאיר בנאי – ״שוב מלבלב״ – וסיפר על גודל ההשפעה שהיתה לו עליו מילדות. וכך הוא התקדם כרונולוגית, החל מהאלבום ״אביתר בנאי״ שיצא ב-1997 – וסיפר לנו את קורות חייו, מאלבום לאלבום, ועד היום. 

כבר שנים ארוכות שאני לא ממש עוקבת אחריו, אבל אותו דיסק ראשון – שיצא כשהייתי בקיץ בין יא׳ ל-יב׳ – הוא בוודאי אחד האלבומים להם הקשבתי הכי הרבה פעמים בחיי. כך שמספיק היה לשמוע אותו שר (שניים או שלושה שירים מאותו אלבום) כדי שמשהו אצלי ייפתח ולא ייסגר עד שנרדמתי באותו הלילה – זה היה כמו איזה ד״ש אינטנסיבי מהעבר. טוב שישבתי בצד וטוב שהיה חשוך, כי דמעתי כמעט ללא הפסקה.  

לקראת סוף כיתת האמן, בנאי אמר שאם יש לו מסר בערב הזה – הרי שמדובר בכנות אמיתית. הוא אמר שאסור לנו להסתיר את החולשות שלנו, שאנחנו צריכים לחבק אותן וליצור מתוכן.

המילים הללו הן כמובן רלוונטיות לעולם היצירה, אבל לטעמי הן רלוונטיות לכולנו. אני מרגישה שכאישה בעולם, כבת זוג וכאמא – אני רוצה ללמוד לחבק קצת יותר את החולשות שלי, ולחיות מתוכן. לחיות מתוך ההבנה העמוקה שתמיד יהיו נפילות ואתגרים – שזה חלק בלתי נפרד ממי שאני – ומשם להמשיך הלאה. 

8. כל רגע הוא עשייה 

טוב שהגיע הבוקר ואיתו שיחה קלילה, מבדרת ומרתקת עם ליאור אשכנזי. מה לעשות, יש לי חיבה מיוחדת לאשכנזי (ואני כנראה לא היחידה) מאז שראיתי אותו בסרט ״חתונה מאוחרת״ זמן קצר אחרי שיצא בסוף 2001.    

לקראת סוף השיחה, אשכנזי תיאר יום שבו אין לו צילומים או חזרות להצגה – יום שבו הוא נשאר בבית – נח, חושב וקורא. בסוף יום כזה אשתו שואלת אותו – ״אז מה עשית היום?״ ואחרי שהוא מנסה לענות לה היא פוסקת ״אז לא עשית כלום״. והיה לאשכנזי מאוד חשוב להבהיר לנו שזה ממש לא כלום: שכאמנים, כל רגע שלנו הוא עשייה. שגם הכאילו כלום הזה, הוא תמיד בסיס ליצירה שעוד תבוא. 

עם הבלוג, יוצא לי לחשוב על זה הרבה – על החיים כמצע ליצירה ולכתיבה. כמעט כל חוויות היומיום שלי הופכות עכשיו באופן אוטומטי חומר גלם לצילומים שלי או לכתיבה שלי. והכל מתחבר פה יחד בבלוג.

ניקח לדוגמא את אותה הקופסא בה אני שומרת – כבר פחות או יותר 20 שנה – את כל כרטיסי קולנוע השלי. 

וואו, יצא קצת ארוך הפעם. אז מה לקחתן? איזה מההארות דיברה אליכן והתחברה לחייכן באיזשהו אופן? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות.

הנה, ממש כאן ↓