איך מנקים 3000 שנים

מילה של הקדמה: 

אני שמחה להשיק פינה חדשה בבלוג הצעיר שלי – מעתה ואילך, אני מתכננת להקדיש כל פוסט חמישי לירושלמית משמחת.

יתכן שאתן שואלות את עצמכן ״מי היא ירושלמית משמחת״? 

אז ככה: ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה (לאו דוקא פרנסתה!) דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. כמו כן, היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. 

אני מקווה שבפוסטים האלה – שמבחינתי יהיו מעין כתבי אהבה לעיר שלי – אצליח להאיר נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

בפינתנו הפעם: 

אפרת גבעתי בר סימן טוב היא מנהלת תחום קהילה במינהל קהילתי גינות העיר ומנהלת מרכז קהילתי קטמון-קרית שמואל. אפרת מלמדת הובלת שינויים במערכות וארגונים בקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו.

בנוסף – וזו גם הסיבה שבחרתי בה לככב בפינה – אפרת היא ״אקטיביסטית זבל״, עורכת סיורי זבל וגם עושה פואטרי סלאם בנושא זבל ובנושאים חשובים אחרים. על כל זאת, בהמשך הפוסט. 

איך אנחנו מכירות: 

אפרת ואני הכרנו לפני כעשור בזכות בני הזוג שלנו שפעם מזמן עבדו יחד. היום אנחנו מתגוררות באותה השכונה (נו, כמעט), ומשתייכות לאותה הקהילה. אפילו הילדים שלנו מסתדרים נהדר – תמיד טוב. 

כבר כמה שנים טובות שהפייסבוק של אפרת מלא בזבל, פשוטו כמשמעו. אפרת מרבה להעלות פוסטים חשובים על נושא הזבל בשכונה ובעיר. לעיתים רציתי לשתף פוסטים של אפרת, אבל התקשיתי בגלל האספקט האסתטי: אני אוהבת שהכל יפה ומסודר – בחיים שלי, וגם בפיד שלי. הפוסט הזה בבלוג הכריח אותי להתמודד מעט עם הנושא הזה שלא קל לי איתו, והוא גם הצדעה לאישה שלא מפחדת להתעסק בנושאים קצת פחות נעימים, שנוטים לא פעם להידחק הצידה. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

אפרת גדלה בחולון, ומשפחתה השתייכה למיעוט הדתי בעיר שרובה הגדול חילוני. בכיתה ט׳ אפרת עברה לתיכון צייטלין בתל אביב: מתוך כיתה של ארבעים בנות, היו אפרת ועוד שתיים הלא תל אביביות היחידות. עברו עליה שנתיים לא פשוטות של הסתגלות, ואפילו ניצני האקטיביזם הראשונים של אפרת נראו באותה התקופה – בדמות גרפיטי על קירות בית הספר וכתיבת עיתון מחתרתי. 

אחרי לימודים במדרשת עין הנצי״ב ושירות בתור מדריכת תותחנים, אפרת בחרה להירשם ללימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן (״בשביל אמא״), ובמקביל למדה בוקר בשבוע בעלמא – בית לתרבות עברית בתל אביב (שנפתח רק שנה קודם). שלא כמו לימודי המשפטים, הלימודים בעלמא היו עבור אפרת ״אוויר לנשימה״ וחוויה מרחיבת אופקים ונפש. 

אחרי שסיימה את התואר במשפטים, אפרת עלתה לירושלים לעשות את הסטאז׳ ולעבור את מבחני הלשכה, והתחילה לחפש ולשוטט בין עבודות. כעבור מספר שנים אפרת התחילה לעבוד בבית מדרש קולות – שם עבדה שבע שנים (במהלכן נולדו ארבעת ילדיה) וסיימה בתפקיד של מנהלת תוכניות.  

נסיעה משפחתית לשנה בוושינגטון די.סי. פתחה עבור אפרת, שלא רצתה עוד להתמקד בתחומי העולם היהודי, כיוונים מקצועיים חדשים. באותה שנה אפרת עבדה כפרוייקטורית צדק חברתי ב-JCC בעיר.    

אז איך היא משמחת: 

כשאפרת ומשפחתה חזרו לארץ, לדבריה – ״נפתחו לה משקפי הזבל״: הפער בין מצב הנקיון בעיירת פוטומק העשירה בה התגוררו במהלך השנה הקודמת, לבין זה בשכונת הקטמונים הירושלמית אליה חזרו, זעק אליה. 

הכל התחיל יום אחד ממש מאחורי הבית שלה. ברחוב בו אפרת גרה היו כמויות של זבל על המדרכה ועל הכביש. מדובר ברחוב ללא מוצא שהוא גם חצי מסחרי, עם חנויות, קוסמטיקאית, מספרות ועוד (אפילו רופאת הילדים שלנו רואה שם). לכל אורך הרחוב לא היה אף אשפתון (פח קטן ועגול – לא ירוק וגדול כמו שיש ליד בתים). גם רכב הטיאוט (הקטן הירוק עם המברשות המסתובבות) שעבר ברחוב, לא באמת הצליח לעשות הבדל: אפרת שמה לב שעובדי הנקיון לא ירדו כלל מהרכב כדי לקרב את הזבל אל המברשות. 

בנקודה הזו בזמן אפרת התחילה לפנות אל נציגים בעירייה. חודש-חודשיים אחר כך הגיעו נציגי אגף התברואה לסיור במקום. כעבור שבוע הוצבו אשפתונים – אך ללא שקית – ושוב אפרת יצרה קשר עם הגורמים הרלוונטיים. 

מסתבר שזו דוגמא לאחת הבעיות היסודיות אצלנו בעיר: בראשון לציון, שמוגדרת כעיר הנקיה בישראל, על כל 13 אנשים יש פח. לעומת זאת, בירושלים יש פח על כל 78 (!!). 

באותה תקופה התארגנה פגישת פעילים מרחבי העיר בתחומי הזבל ביוזמת המרכז הבין-תרבותי לירושלים: זו היתה הפגישה הראשונה של פורום הנסיך הקטן – מנקים את ירושלים. אפרת מספרת שהיא ישבה שם ״באורות״ ומוסיפה – ״הבנתי שאני לא לבד״. במהרה התארגן כנס גדול בנושא שהתקיים בבית אליאנס ושהביא 150 איש ונציגי עירייה רבים.

לקראת הבחירות העירוניות, אפרת יחד עם נציגים נוספים מ״הנסיך הקטן״, כתבו את מצע הזבל: מסמך המפרט את כל הבעיות בתחום, עליו חתמו כל המועמדים לראשות העירייה.

במקביל נערך למועמדים גם ״סיור זבל״ במרכז העיר ואיזור נחלאות. במסגרת הסיור אפרת הופיעה בשיר פואטרי סלאם שכתבה חצי שנה קודם לכן עבור ערב ״אקו-פואטיקה״ שנערך במפעל. 

הכותרת של פוסט זה – ״איך מנקים 3000 שנים״ – לקוחה מתוך השיר הנהדר של אפרת:

לאחר בחירתו, ראש העיר משה ליאון הפך את נושא הזבל ליעד עירוני. 

אפרת המשיכה וממשיכה להוביל סיורי זבל ברחבי העיר, וגם כתבה מאז שיר פואטרי סלאם נוסף בנושא שגם הוא נוטה להידחק הצידה – ״סליחה, איפה פה זה הזיקנה?".

מה משמח אותה:

• הילדים שלה – אפרת מציינת במיוחד את הרגעים שבהם ילד אחד עושה משהו בשביל ילד אחר.  
• יוזמות של תושבים: כשאדם יוצא מגדרו כדי לעשות טוב לסביבה שלו, לעיר שלו. 

לסיום, משהו חשוב שלקחתי מהשיחה איתה:

אפרת ציטטה בפניי עצה שנתנה לה מנטורית במהלך לימודיה בקורס העתודה הניהולית של החברה למתנ״סים לפני כמה שנים – ״תעלי על הבמה״: לפעמים יש לנו דברים נכונים וחשובים להגיד, אבל אנחנו משתהות. אנחנו לא עולות ומשמיעות את דברינו עד נקודה מאוחרת יותר שבה אולי כבר יש פחות קשב לעניין. אנחנו צריכות ללמוד להאמין בעצמנו ובמה שיש לנו להגיד – ולקפוץ למים.    

מה אתן חושבות על הפינה החדשה בבלוג? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓