זיכרון וזיכרונות תמיד העסיקו אותי. מגיל צעיר אני מצלמת ומסדרת אלבומי תמונות וגם שומרת מכתבים, מזכרות וקשקושים בתוך קופסאות ואלבומי הדבקות.
מתישהו במהלך שנותיי בבית הספר היסודי, עברתי על החפצים שלי והצמדתי אל חלקם פתקים המספרים מאיפה וממי קיבלתי אותם. אני זוכרת שהטרידה אותי השאלה – איך אזכור את הפרטים האלה אם לא ארשום אותם בצורה מסודרת?
עבודת המחקר שלי בסיום התואר השני עסקה גם היא בזיכרון – הפעם לא זה האישי, אלא הקולקטיבי-לאומי: כתבתי על זכרון השואה כפי שהוא בא לידי ביטוי במוזיאונים היהודיים באיטליה. טענתי שיש במוזיאונים הללו נטייה לעמעם את זכרון השואה, ולהעצים את השנים שלפניה ואחריה. בעצם, מדובר בנטייה לעמעם את השלילי ולהעצים את החיובי.
מה אנחנו זוכרות מתקופת הילדות והנעורים שלנו? מה מכל האוסף הדחוס של החוויות שלנו הופך לזכרונות ברורים – זכרונות שיש להם כוח לעצב את האהבות וההעדפות שלנו, וכן לא פעם לעצב את התפיסה העצמית שלנו ממש?
הרי – הזכרונות שלנו הם אלו שהופכים אותנו למי שאנחנו.
בהקשר הזה מעניין לשים לב כמה מאותם הזכרונות המשמעותיים והמעצבים שלנו הינם חיוביים, וכמה מהם שליליים. כאמא, אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על הזכרונות שמתעצבים אצל הילדים שלי. מה הם יזכרו, איך הם יזכרו, ומה התפקיד שלי בתוך עיצוב הזיכרון הזה.
כשהייתי בכיתה ה׳ אבא שלי היה בשנת שבתון מהאוניברסיטה בירושלים, ונסענו כל המשפחה לשנה בניו הייבן, שבמדינת קונטיקט. בזיכרון שלי, הייתי אומללה בשנה הזו, שהיתה רצופה לילות בהם הלכתי לישון בוכה שאני רוצה לחזור לארץ. באותה שנה מלחמת המפרץ השתוללה במזרח התיכון – החברות שלי בארץ ישבו בחדרים אטומים עם מסכות גז לראשן – ואני לא הבנתי מה אני עושה כל כך רחוק מהבית.
לקראת כתיבת הפוסט הזה, כשעברתי על קופסת הזכרונות מאותה תקופה, מצאתי דוקא תמונות שלי מחייכת חיוך רחב. שאלתי את עצמי אם החיוכים שלי פשוט לא משקפים את מה שעבר עלי, או אם אני זוכרת את השנה הזו אחרת ממה שהיא היתה ״באמת״.
ניו הייבן באותן שנים היתה לא מי יודע מה סימפטית. החל משנות ה-60 ועד לסוף שנות ה-90, העיר סבלה מכלכלה ירודה, הגירה שלילית ועלייה ברמת הפשיעה.
גרנו בשכונה לא נהדרת שגבלה בשכונות עוד פחות נהדרות, ובגדול זכורה לי תחושה בסיסית של חוסר ביטחון ברחוב ובחוץ. את ליל כל הקדושים (Halloween) בסוף אוקטובר, זמן קצר אחרי שהגענו, אני זוכרת כאירוע מבהיל ממש – כשמאות בני נוער בתחפושות מפחידות שטפו את הרחובות והתדפקו על דלתות הבתים.
אבל היעדר החיבה שלי לחגים שבמרכזם תחפושות, הוא מוקדם יותר.
פורים בשכונת רמות אשכול בירושלים, גיל ארבע – התחפשתי למלכת אסתר. לבשתי שמלה לבנה שעליה הדבקתי מדבקות זוהרות של לבבות צבעוניים, ועל הראש היה לי צעיף לבן שקוף, כמו הינומה, ועליו כתר. כשהגעתי לגן גיליתי שגם עוד ילדה, בשם לילך, התחפשה למלכת אסתר – היא היתה בתחפושת שנראתה אחרת לגמרי משלי: שמלה גדולה, תפוחה ומבריקה בצבע אפרסק עם גימורי זהב. ללילך היה שיער ארוך, ולי היה שיער קצר (חוויה מעצבת ומורכבת בפני עצמה).
בשעת הריכוז, הגננת ערכה מעין הצגה מאולתרת המבוססת על סיפור המגילה, והזמינה ילדים אל מרכז המעגל לקחת חלק. את לילך היא בחרה להיות מלכת אסתר, אותי היא בחרה להיות ושתי.
עוד זיכרון (אולי קצת פחות) עצוב מפורים? בבקשה:
כשהייתי בבית הספר היסודי היינו מתבקשים להביא משלוח מנות לכיתה, ואז נערכה מעין הגרלה שבה כל אחד קיבל משלוח ממישהו אחר. אני זוכרת את עצמי, בכיתה א׳ או ב׳, מביאה משלוח קטן ומתוק על צלחת נייר עם ציור של הכלב סנופי מחזיק בלונים. בצלחת היו כל מיני ממתקים שמאוד אהבתי, מסודרים יפה, וכאב לי קצת (הרבה) להיפרד ממנה.
בהגרלה יצא שאני קיבלתי שקית ניילון קשורה, בתוכה מספר אוזני המן (שאני לא אוהבת ומעולם לא אהבתי) וכמה סוכריות עדשים שבורות.
אז, כן – יש את אלה שאוהבים את פורים, ויש את אלה שפחות. אני בפחות.
העלילה מסתבכת.
אני אמא, ואין לי עוד אפשרות להתעלם מהחג הזה – כפי שעשיתי לא מעט שנים. לכל הפחות, אני צריכה לדאוג למינימום ההכרחי של תחפושות ומשלוחי מנות. אבל איכשהו, אני לא מסתפקת במינימום. אני חושבת שכל ההשקעה שאני מכניסה לתוך החג הזה מדי שנה – היא בעצם פעולה מתוך הפצע שלי, ומתוך הרצון והנסיון (יחד עם הידיעה שאין לי באמת שליטה על הדבר הזה) לייצר לילדים זכרונות טובים יותר מאלו שלי.
הקטנים שלי (כמו אבא שלהם, אגב) אוהבים את פורים מאוד מאוד: הם ממש בעניין של התחפושות, וממש בעניין של הממתקים.
יש מצב שרוב הילדים ככה, אבל אותי זה מפתיע כל שנה מחדש – ומי אני שאקלקל להם את זה?
אוי ממוש, בא לי לבוא ולעשות לך תיקון… לתפור לך תחפושת מהממת ולהגיש לך משלוח מנות מושקע ומותאם אישית…
כידוע לך אני עפה על פורים. אוהבת להתחפש מאז ומתמיד, אוהבת משלוחי מנות ובכלל זה הכייף שלי! והילדים שלי בהתאם.
ואני מעריצה אותך על ההשקעה והיכולת לא לפגוע בשמחת החג של הילדים ❤️
אויש, נעם – הלוואי!! בואי ותעשי לי תיקון!!!
ואולי בעצם התיקון שלי הוא לאט לאט – יחד עם הילדים…
איזה נהדר זה שפורים זה ככה כיף לך באופן טבעי.
תודה אהובה על הקריאה והתגובה כאן – שימחת אותי באמת.
חזק דניאלה. אני מאוד מאוד אוהבת את פורים ובכל זאת תמיד הכרתי בו כחג מורכב. וגם היום כשהוא נראה כמו איזה אולימפיאדת אימהות עם תחפושות שנתפרו בבית ואלוהים יודע מה ????????♀???????????? מאוד מעניין הניתוח שלך לגבי העיסוק שלך בזיכרון, בעיקר הסיפור על זה שמיספרת את הפריטים וכתבת עליהם כי כבר תהית כיצד תזכרי בבוא הרגע. ועוד יותר מעניין שזה מתחבר גם לעיסוק שלך בשואה, נתת לי איזה "סיפור מסגרת" והבנה מעמיקה יותר לגבייך.
תודה, רלי – איזו תגובה נהדרת!!
כיף שהבלוג שלי מביא אפילו אותך להכיר אותי יותר 🙂
אין ספק שבעבר הייתה פחות מודעות לתגובות של המבוגרים שסביבנו לתחושות שלנו כילדים.
אני חושבת שהיום זה אחרת ואנחנו יכולים "לתקן" את החוויות האלה כשאנחנו נותנים לילדים שלנו נקודת מבט אחרת על מה שקורה. אני רואה יותר מאמצים מצד הורים לגלות נכונות לשתף ילדים אחרים במשחקים ובכלל בחוויות ולגלות סבלנות גם אם מישהו לא רוצה להשתתף. יש היום גם הרבה גננות ומורות שמבקשות להביא את אותו משלוח המנות כדי שילדים שכולם יקבלו את אותו הדבר ולא יווצר מצב של "אוף, למה שלו גדול יותר?".
אני שמחה בשבילך שבתור אמא את מצליחה להעביר לילדים שלך חוויה אחרת של חג וחגיגה. בסופו של דבר אלה החוויות שישארו איתם.
תודה שקראת והגבת כאן, טל!
הלוואי ובאמת זה המצב היום. אני עוד שומעת סיפורים לפעמים בהקשרים שונים, ולא מאמינה שכך נהגו מבוגרים.
יחד עם זאת – נדמה לי שילדה אחרת אולי לא היתה חווה את הסיפור הזה קשה כמוני…
הכל כל כך אינדיבידואלי.
נושא הזכרון מעסיק גם אותי… בדיוק קראתי קצת ביומן מגיל 16 לצורך פרוייקט, והופתעתי לקרא את עצמי כה בוגרת וכה ילדותית. זה היה נחמד…
יפה כתבת.
וואו, זה תמיד טירוף לקרוא את עצמנו ביומנים מפעם.
ממש כמו מפגש עם עצמנו, אבל אחרות.
תודה רבה על הקריאה והתגובה!
בואי נברח מכאן עד אחרי פסח…(ועד היום משלוחי המנות היפים שלך הכי שווים)
חיבוק גדול.
רננית, אהובה.
יאללה – לאן בורחות?
רק צריכה לדאוג קודם לתחפושות לילדים,
ולמשלוחי המנות,
ולאוכל לקריאת המגילה,
ולאלתר מהר גם איזו תחפושת זוגית.
ואז אולי לישון קצת 🙂
אני איתך, לא אוהבת את החג הזה, וכילדה היו לי איתו יחסים מורכבים בהחלט. יש לי סיפור דומה לתחפושת מלכת אסתר שלך, רק עם ויקי ילדת הפלא. אמא שלי תמיד אילתרה תחפושות ממה שיש וזה תמיד יצא בערך. בדיעבד אני מבינה שלא היה לה כוח לזה. ותמיד השוויתי את עצמי לילדות אחרות ויצאתי מופסדת ברמת המתיקות והיופי. אני משתדלת לעוף עם הילדים על מה שהם מבקשים ומזל שיש בלוג שהוא סיבה טובה להכנת תחפושת מושקעת.
וואו, מעניין.
ובאמת לא חשבתי מספיק על הקישור בין פורים לסיפור המתיקות והיופי, וההשוואה בין בנות.
הרי בפורים יש פוטנציאל לאיזו העצמה קשוחה של כל הסצנה הזו.
וזה כמובן גם הסיפור שלי.
דניאלה,
קראתי וממש נהנתי . אני גם שונאת את פורים,שמכריחים לשמוח, שהכל מאוד השוואתי ותחרותי במסווה של זה לא באמת חשוב -כל משלוח משמח , כל גמד וענק ראוי באמטלת זה לא תחרות ,אבל בפועל מרגיש כמו מפעל ציבורי לסוכרת השקעה אסתטיקה. וזה ממש מעצבן…כל השבוע לפני מוציא גם הוא מהדעת. כל ילד מתוסכל מכמות ההרשעה ביחס למה שמקבל-תמיד יוצא לך בהגרלות את מי שלא השקיע כמוך….חג מאוד מסתכל ברמת הילדים.
בקיצור מזדהה עם חלק גדול מהמחשבות שלך.
מיכל יקרה, מה העניינים? איזה כיף שקראת והגבת כאן.
כן, העניין הזה של ״חייבים לשמוח״. נושא שחשבתי גם לכתוב עליו, אבל קצרה היריעה…
קצת מזכיר לי את אחד הבוסים שלי מהעבר שהיה אומר לי – ״תחייכי״ – כשמשהו לא מצא חן בעיניי, ולא הייתי happy happy…
ואצלנו היה היום בבית משבר קטן לקראת התחפושת מחר, בקיצור – נחזיק אצבעות שהבוקר מחר יעבור בשלום 🙂
ובהצלחה לכולנו!!
דניאלה, כתבת יפה ומדוייק…
בשבילי פורים זה חג שאני מקללת שמונת אלפים פעמים לפניו, שונאת אותו, מאחלת לו שימות, שונאת את כל מי שאוהב אותו, הופכת רעה לסובביי, לבסוף – נהנית, ולרוב (חוץ מפורים של רווקים בנחלאות שלא התהפך לטובה) הכל מתהפך לטובה. אבל כל שנה זה ללדת את זה מחדש. כואב ומעצבן ואז יפה
וואו – מעניין כל כך. מעניין אותי לשמוע על זה עוד!!
אני חושבת שאני לא פעם נהנית דרך ההנאה וההתלהבות של הילדים.
זה חג שאני חווה אותו היום כמעט רק כאמא.
ממש הנאה מהחג – כמו שאני נהנית, נגיד, מחנוכה (לגמרי החג האהוב עלי)?
עוד לא יצא לי.
וואו, פורים היה החג האהוב עליי כילדה, בבית הירושלמי שלי היתה אווירת צחוק ופיזוזים. היום זה כבר הרבה פחות, למרות שאחיי קנו לי ליום ההולדת האחרון שלי מכונת תפירה, שהיום תפרתי בה מלא: גמרתי לתפור חולצה מהממת מבד מלהיב ויפה, התחלתי לתפור גם מין בד איתו אוחזים בדברים חמים (שברתי את הראש, בטוח יש לזה שם, אך לא מצאתי אותו).
איזה כיף לך שאת יודעת לתפור, דניאלה!!
לגמרי דבר שחבל לי שכבר לא מלמדים היום בבית הספר…