הפלאות שבדרך

מה אנחנו מפספסות? מה אני מפספסת? 

מטבעי, אני מתמחה ב-Doing וקצת פחות ב-Being. כילדה, נערה, אישה ואמא שכזו – מצאתי את עצמי ברוב שנות חיי בתפקיד המאורגנת-המסודרת, המגיעה הביתה ומייד מתיישבת להכין שיעורי בית, הביצועיסטית, התקתקנית, המגישה עבודות לפני הזמן, העושה רשימות אינסוף, ואז רשימות של רשימות, הלא יושבת לנוח עד שהבית מסודר (לגמרי מסודר), והמתפנה לעיתים רחוקות לשבת ולשחק עם הילדים. כזו. 

אבל אז התחלתי לשאול את עצמי מה אני מפספסת, לאילו פרטים יכול להיות שאני לא שמה לב – מה חומק מעיניי. הרי, כשאני ממוקדת מטרה – אני עם עיניים על המטרה עצמה, ולאו דוקא מבחינה בכל מה שאני עשויה לפגוש בדרך. 

כששמעתי והכרתי לראשונה את תחום המיינדפולנס, דברים התחילו להשתנות. 

מה זה מיינדפולנס? במילים הכי פשוטות – מדובר בתהליך בו אנו מנסות להביא את תשומת הלב שלנו למה שמתרחש בכאן ועכשיו, ללא שיפוטיות. 

“Just watch this moment, without trying to change it at all. What is happening? What do you feel? What do you see? What do you hear?”

 Jon Kabat-Zinn

לדוגמא – בואו נגיד שאני שוטפת כלים: 

אם בזמן שטיפת הכלים אני חושבת על הערה טפשית שהעירו לי אתמול, ואז על כל מה שאני צריכה לעשות מחר – אז בתודעה שלי אני נמצאת במה שהיה אתמול ובמה שיהיה מחר. אני לא בכאן ובעכשיו.  

לעומת זאת – אם בזמן שטיפת הכלים אני שמה לב לטמפרטורה של המים, למגע של הכלים שבהם אני אוחזת, לפעולות שלי שחוזרות על עצמן שוב ושוב, לניקיון של הכלים אחרי שאני מסיימת איתם, אז אני נמצאת ברגע הזה. אני חווה את שטיפת הכלים באמת, ויכול להיות שאני אפילו אהנה ממנה. 

ואולי הרחקתי קצת עם הדוגמא הזו. הנה דוגמא אחרת:

תארו לעצמכן לגימה ממשקה חם – האם אנחנו באמת לוגמות וטועמות? או שאולי תוך כדי, אנחנו חושבות מחשבות אחרות ועסוקות בעניינים אחרים – והופ, הקפה נגמר. רגע, איך הוא כבר נגמר? 

לאט לאט, התפיסה הזו – של תשומת הלב לרגע הזה – נכנסה אלי לחיים ושינתה באופן מהותי את איך שאני חווה אותם. תוך כדי, הבנתי דבר מעניין: המיינדפולנס היה קיים אצלי עוד קודם, באופן הצילום שלי.

מגיל צעיר אני מצויידת במצלמה באירועים מיוחדים: טיולים, טקסים, ימי הולדת ומפגשים חברתיים. לפני שמונה שנים, כשאחזתי בסמארטפון הראשון שלי ופתאום מצאתי את עצמי עם מצלמה כמעט בכל רגע נתון – כמו הוזמנתי לצלם גם את השגרתי והבנאלי, ותוך כדי גיליתי שאותו ״שגרתי ובנאלי״ עשוי להיות פלא של ממש. 

“Mindfulness… is the direct opposite of taking life for granted”

Jon Kabat-Zinn 

כך שכל אותם רגעים בהם אני עוצרת את מה שאני עושה ומצלמת אותו ״פלא״ מעניין, יפה או צבעוני שאני פוגשת, מהווים בעצם מעין תרגול של מיינדפולנס. אני קוראת לכל אותם מופעים (פרח מבצבץ מסדק במדרכה, משחקי אור וצל, צבע מתקלף שחושף צבע אחר וכו׳) – פלאות היומיום. 

מייד אחרי פסח, חזרתי לעשות הליכות – והפעם מוקדם בבוקר. בשבועות שקדמו שמטתי את כל ההרגלים הטובים שניסיתי לשמור עליהם. אלו היו השבועות של ההכנות לפסח, של החג עצמו, וכמובן של ההתחפרות עמוק אל תוך המציאות המשונה של הקורונה והסגר הביתי.

בכל בוקר יצאתי להליכה בדיוק באותה הדרך – מסלול מעגלי של כ-25 דקות שבסופו חזרתי הביתה. החלטתי שבזמן ההליכה אנסה מאוד לשים לב לפלאות שבדרך, ומדי יום למצוא פלאות שלא הבחנתי בהם בימים שלפני. כשעיניי נחו על פלא שכזה, הוצאתי את הטלפון וצילמתי.  

התמונות שמופיעות בפוסט הזה צולמו במהלך כשבועיים של הליכות בוקר – באותו המסלול. חשוב לי לציין שאני לא גרה באיזור מטופח במיוחד של ירושלים – יש שיאמרו שהאיזור אפילו מוזנח באופן יחסי (וראו בהקשר הזה את עשייתה של ירושלמית משמחת שגרה בשכונה שלי) – אבל זה בכלל לא משנה. פלאות שכאלו מחכים לנו בכל מקום ובכל זמן. כל רגעי היופי והקסם הקטנים האלו מקיפים אותנו בכל רגע, אם רק נרשה לעצמנו לשים לב אליהם. 

אני עדיין לא מתפנה מספיק לשבת ולשחק עם הילדים, אבל התחלתי לעשות איתם דברים אחרים. ביום שבת לפני שבועיים היתה לנו הליכה ארוכה אל חברים שהזמינו אותנו לצהריים. למרות שקצת מיהרנו, מצאתי את עצמי שוב ושוב עוצרת ומראה לילדים פרח או פלא אחר שפגש אותנו בדרך. בשבת אין עלי טלפון או מצלמה, אז במקום לצלם – העברתי את הפלא הלאה לילדים (שלעיתים התעניינו יותר, ולעיתים פחות). 

אני רוצה ומנסה ללמד את עצמי לפגוש את החיים בסקרנות.

ואולי, אט אט, אני הופכת לילדה החולמנית – המתעכבת בדרך – שמעולם לא הייתי. 

יצא לכן לתרגל מיינדפולנס באיזשהו אופן? מה דעתכן על כל העניין הזה של חווית הכאן והעכשיו? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 

הנה, ממש כאן ↓