בסוף הטקסט של העמוד דניאלה, נעים להכיר כאן באתר שלי, כתוב: ״אני נשואה לאֹהד, ואמא של אוריאל, נעמי ואביגיל. הם כולם רוצים לאמץ כלב. בינתיים אני לא בעניין. אולי דגים?״
ואז מופיעה תמונה של כף היד של הקטנה שלי מחזיקה חטיפי דגדגים.
רק שהעניין הוא כזה – לפני שלושה וחצי חודשים, אימצנו כלבה.
הסטטוס שלנו השתנה, והחיים שלי השתנו, אבל אני לא מסוגלת עדיין לעדכן את הטקסט הזה. אני בעצם עוד לא לגמרי מעכלת שזה באמת קרה. אני עוד לא מעכלת שבאמת איפשרתי את המציאות החדשה הזו.
הערה חשובה: הפוסט הזה לא הולך להיות ספוג באהבה לכלבים, או באהבה לכלבה הספציפית שלנו (שהיא באמת טובה ומתוקה). הפוסט הזה ינסה להיות נאמן להתמודדות שלי – ואני עוד ממש בתחילת הדרך.
כלבה בבית זה דבר מאוד לא מובן מאליו מבחינתי. לא גדלתי עם בעלי חיים בבית. אני חושבת שלאח שלי היו פעם שני צבים קטנים בקופסת נעליים במשך שבוע ככה, ובזה העניין הסתכם. עד איזשהו שלב הייתי מדי פעם מבקשת מההורים כלב, אבל אני חושבת שתמיד היתה בי הבנה בסיסית שזה פשוט לא יקרה.
בחיי הבוגרים יצא לי לחלוק את מרחב המחייה שלי עם בעל חיים פעמיים – היתה חתולה בשם נענע, והיתה כלבה בשם לילה. שתי החוויות היו לא מוצלחות מבחינתי, ובשני המקרים נמצא לבסוף בית חדש שיקבל אליו את ההולכת על ארבע.
אז מה בעצם קרה הפעם?
בשיא הכנות, אני לא בדיוק יודעת מה קרה.
כבר שנים שהילדים מבקשים כלב. כבר שנים שבן הזוג גם הוא בעד ושאני מהווה את הכח החוסם למהלך. ותכלס, כבר שנים אני רוצה שיהיה לילדים כלב, ושיגדלו בבית שיש בו כלב. באמת. העניין הוא רק שאני עצמי לא ממש מעוניינת בכלב. והיות ואנחנו חיים כולנו באותה הדירה, זה לא בדיוק מסתדר הסיפור הזה.
כך שבעצם מצאתי את עצמי קרועה בין מה שאני רוצה לעצמי, לבין מה שאני רוצה עבור הילדים שלי. לא פשוט.
בחורף האחרון, רגע לפני הסגר השלישי – נוצר אצלי בראש חיבור:
כלבה = הליכות בוקר מוקדמות
כן, אמרתי לעצמי. כך אחזור לשגרת הבוקר הטובה והמיטיבה שלי. תהיה לנו כלבה בבית ולא תהיה לי ברירה אחרת: אקום מדי בוקר מוקדם, ואצא איתה להליכה. זה יהיה נהדר.
אני לא בטוחה כמה חשבתי על הקונסטלציה הכללית.
והיתה גם אמירה של גרטשן רובין שהדהדה לי בראש:
"Choose the bigger life"
שמעתי אותה מדברת על זה פעם בפודקאסט שלה (הנה ההמלצה) עם אחותה. היא טענה שכשהיא עומדת בפני החלטה גדולה בחיים, אלו מילים שמנחות אותה ועוזרות לה. היא גם כתבה על זה כאן, בהקשר של ממש אותה ההתלבטות – האם לאמץ כלב.
אז מה הם ״החיים הגדולים יותר״ שלי? מה הם החיים שדורשים ממני להיפתח ולהתגמש כדי להגיע למקום אליו לא הייתי מגיעה אחרת?
בכל אופן, ברגע ששחררתי איזה חצי משפט על כך שאני שוקלת להסכים ולאמץ כלב, זה היה כמו כדור שלג שהתחיל להתגלגל. נעמי, הסנדוויץ׳ שלנו, קפצה על הכדור בכל הכוח, לא ויתרה לרגע, והוסיפה לו נפח ותאוצה.
בימים האחרונים של חופשת הפסח, אימצנו הביתה כלבה בת שנה וחודשיים. הילדים החליטו לקרוא לה וופל.
במשך חודש בערך אחרי האימוץ – הייתי מלאת התלהבות והתרגשות. ואז אני חושבת שניתן לומר שהתחילה אצלי איזו תסמונת קלה של ״דיכאון אחרי אימוץ״: תקפו אותי תשישות איומה, וגם תחושות מרמור וחרטה. ״מה עשיתי?״ שאלתי את עצמי שוב ושוב.
- ״אם לא היתה לנו כלבה״ הייתי חושבת לעצמי באמצע היום, ״לא הייתי צריכה לחזור הביתה במיוחד – רק כדי להוציא אותה״.
- ״אם לא היתה לנו כלבה״ הייתי חושבת לעצמי אחרי שחזרתי הביתה ומצאתי חפצים לעוסים והרוסים, ״לא הייתי צריכה לדאוג להשאיר משטחים נקיים מאטרקציות פוטנציאליות״.
- ״אם לא היתה לנו כלבה״ הייתי חושבת לעצמי בשבת בבוקר, ״הייתי יכולה פשוט להמשיך לישון עכשיו״.
ובמקביל תהיתי ביני לבין עצמי – עד מתי תהיה לי המחשבה הזו בראש – המחשבה של ״אם לא היתה לנו״. מתי וופל הכלבה תהפוך להיות מובנת מאליה בחיים שלי (ואני מתכוונת לזה במובן החיובי).
ממש בשבועות האחרונים, ואני כותבת את זה בזהירות, אני מרגישה שמשהו התאזן – אולי אצלי, אולי אצלה. אולי אצל שתינו.
אני כבר פחות מוצאת את עצמי חושבת ״אם לא היתה לנו כלבה…״.
יש לנו כלבה, וקוראים לה וופל.
כל כך אוהבת את הכנות שלך.
גם אני לא גדלתי עם כלב בבית, והאמת שכל חיי פחדתי מוות מכלבים, אפילו עד גיל יחסית בוגר.
זה די היה הלם אצלנו שדווקא מכולם במשפחה אני זו שאימצתי כלבה ראשונה.
אני מודה שלפעמים גם אצלי עולה המחשבה "מה אם.." למרות שאין שמחה ממני שהיא חלק מהמשפחה שלנו, כי היא הוסיפה לנו כל כך הרבה טוב לחיים.
מקווה שהתהליך שלך יימשך ולאט לאט תרגישי יותר שמחה עם ההחלטה????
מיכל יקרה, תודה רבה על התגובה הזו.
מעניין אותי מאוד איך עשית את המעבר הזה – איך הצלחת להפסיק לפחד?
אני בהחלט מרגישה שאני בתחילתה של דרך.
כמעט לא כתבתי בפוסט הזה על הילדים, אבל אני מביטה בהם ובאהבה שלהם לוופל –
ורואה את המקום שהיא הולכת ותופסת אצלם – וזה מאוד מרגש.
וזה באמת מה שרציתי שיהיה.
וואו דניאלה, כמה שבא לי לשבת איתך על קפה ולדבר על וופל. לא הכלבה. אלא וופל – החלק החדש הזה שבחייך.
כתבת נפלא, כהרגלך. נשאבתי אל תוך עולמך, אל מחשבותייך עם המון אמפטיה והבנה. אני זו שאינה מכירה את חיי ללא כלבים, משוגעת על כלבים! גם אני, אפילו אני.. אימצתי "וופל" בשם דפי לפני שש שנים. סיפור מאוד דומה. יום אחד אספר לך.
התמונות מדהימות. את מדהימה.
חיבוק.
ואיזה מזל יש לוופל.
הו – טל!! כבר בלי קשר נראה לי הזמן שנשב לקפה, לא??
ואני מאוד סקרנית לשמוע את הסיפור שלך.
תודה על כל המילים הטובות והחמות, זה מאוד מעודד ומשמח.
איזה כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב.
מזדהה לגמרי. אצלי לא הגענו לשלב הכניעה. לי יש תיאוריה שמחזיקה מעמד יפה וגם כתבתי עליה בפוסט בעבר. אם אחד משני בני הזוג חפץ בכלב – כלב יהיה. בן הזוג לוקח על עצמו את האחריות בגדול. אם שני בני הזוג לא רוצים ועומדים במריים מול תחינות הילדים – לא יוכנס פט הביתה. אצלנו אין כלב. ואם הם מדי פעם נזכרו להתבכיין ולהתפייט על המצפון – אני אומרת להם שלכל אחד אביא גור לחתונה.
בהצלחה עם וואפל????
אכן, שלב הכניעה. פשוט כך.
או כמו שאמרתי לאח שלי זמן קצר אחרי שאימצנו את וופל –
״יש לי נטייה שלא לגמרי מובנת לי, לאתגר את עצמי כל פעם מחדש בזירת הבית והמשפחה״.
וגור לחתונה זה להיט. את גאונה.
תענוג לקרוא אותך, ויש לי ערימות של שיתופים לשתף אותך, החל מלגדול בלי כלב, המשך בשנים של תחנונים מצד הילדים ועמידה עיקשת מול הדבר הזה, ואז סדק, ואז ויתור, וקבלה, ואז כלב, גור, אהבה, סיוט, טינופת, אהבה שלא הכרתי, מה עשינו, איך קרה, לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. כבר בן חמש וחצי והוא הקונצנזוס הכי גדול במשפחה שלנו, אבל המורכבות, מכל כך הרבה הבטים עדיין כאן.
קיצור, ליבי איתך, בכל מילה שכתבת, אבל יכולה להבטיח לך שלפנייך אהבה שלא דומה לכלום שהכרת. בהצלחה מתוקה.
שירלי, תודה. איזו תגובה נהדרת.
כמה אני נהנית לגלות עוד קווי דמיון ביננו.
הדברים שלך ממלאים אותי בתקווה, וגם –
באמת? אהבה שלא דומה לכלום שהכרתי?
וואו. אני כמעט משתכנעת.
והמורכבות. כן, המורכבות תמיד תהיה.
ואו! כל כך התחברתי.
לתשישות של ההתחלה, ל"מה אם לא הייתה לנו כלבה", הו הספונטניות!
וכמובן גם לרצון שהתחיל את הכל – להיות פעילה יותר, יחד איתה:)
פוסט מהמם, תמונות מהממות, שטיחים יפים ונעליים יפות 🙂 והדובדבן – וופל.
העלית אצלי געגועים לכלבתי האהובה (שגם אומצה בגיל דומה, גיל של כרסום הבית)
שנמצאת רחוקה ממני כרגע, בתקווה לא לעוד הרבה זמן (ענייני קורונה ומעבר בין מקומות)
תודה על הפוסט הזה
אפרת, תודה על התגובה הזו.
כל כך מנחם לדעת שאני לא לבד, שגם אחרות עברו את זה.
ונעים לקבל את הפרספקטיבה שלך, כשאת כותבת ״גיל של כרסום הבית״ –
זה גיל!! זה יעבור…
אני מקווה שאת וכלבתך תתאחדו בקרוב.
ושוב תודה.
ללי אהובה, את הסיפורים שלי את כבר מכירה לעייפה. וגם את יוגי הכלב, שעושה קבלות פנים איומות של נביחות מזרות אימה לכל מי שחושב להיכנס אלינו. אבל הילדות כל כך מאוהבות בו. ומרגישות מיוחדות שהן שלו והוא שלהן. כך שבסוף היום, אפילו שבא לי למות כל פעם שמישהו מפחד להיכנס אלינו, אני חושבת שהוא מביא יותר טוב מקושי.
לאמא שלי – לא חובבת כלבים, לא אז ולא היום, היו לא מעט כלבים, כי אנחנו הילדים דרשנו ולחצנו, והיה לנו דוד טוב שהיה בצד שלנו והביא לנו כל פעם כלבים שלא היה לה לב לגזול מאיתנו… ותמיד, למרות שהם היו כלבים שלנו ובשבילנו, היא בסוף היתה זו שהיתה מאכילה ומטפלת. ולמרות שזה לא היה ממש לטעמה, הכלבים האלה העריצו אותה, ועל המקרר שלה היה מגנט שהיה כתוב עליו: 'Dear Lord, Please help me be the kind of person my dog thinks I am'. אומר הכל, בתכלס. 🙂
חחחח וואו המגנט הזה מושלם.
אני תוהה מה וופל חושבת עלי 🙂
מעניין לקרוא את כל זה על אמא שלך, ממש לא ידעתי!!
תודה אהובה, על הקריאה והתגובה כאן – ועל המילים ״מביא יותר טוב מקושי״.
זה חשוב לי לקרוא ולהפנים.
גדלתי עם שתי כלבות שמנות שאוהבות לאכול.
אחת אילוצי, את השנייה פחות כי הייתי ילדה
היום כשאני חיה לבד אני מתה להביא כלב שיהיה איתי
תודה על הקריאה והתגובה, חנה.
אני באמת חושבת שאם גדלים עם כלבים בבית,
כל הפריזמה היא אחרת לגמרי.
איזה פוסט מקסים וכן! בטוחה שכשתתאקלמו כולם ביחד לשגרה המשפחתית החדשה אני בטוחה שהכל יתחיל להיות יותר פשוט. ובינתיים את יכולה להתנחם בזה שוופל סופר פוטוגנית 🙂
מיכל, תודה רבה על הקריאה והתגובה כאן.
אני חושבת שכבר יותר פשוט, את יודעת?
עצם כתיבת הפוסט הזה – כבר שיחרר אצלי משהו.
וכן – היא באמת פוטוגנית 🙂 זה כיף.
לא גדלתי עם בעלי חיים. אין לי ילדים. כבר הרבה זמן אני רוצה כלב ותמיד חשבתי על כל הליטופים, שיש יצור חי שמסתובב בבית, שהוא ישמח אותי וישפר מצב הרוח שלי. אבל כשאני חושבת על זה לעומק, להיות בעלת כלב זה לא כמו לראות סרטונים ביוטיוב, ואני בטוחה שמהרגע הראשון תהיה לי חרדה שאני צריכה לדאוג לעוד יצור חי. קל לי לחשוב על כל היתרונות ולהתעלם מהחסרונות. אני שמחה שאת מציגה את המצב בצורה כזו, לא רק את הטוב. ולא אשקר, גם התמונות בין לבין לא הזיקו 🙂
תודה רבה!
באמת התלבטתי איך בדיוק להציג את העניין בבלוג.
דאגתי שזה ייצא קשה מדי, מבאס מדי.
אבל ידעתי שהסיפור שלי עם וופל הוא בהחלט לא סיפור של אהבה ממבט ראשון.
היה לי חשוב לצייר תמונה שמשקפת באמת את מה שעובר עלי.
אוף כמה מילים שקולעות בול לסערת הרגשות שאני מצויה בה עכשיו. אימצנו לפני שבוע, ממש אותו הסיפור- למען הילדים, ממש לא למעני. ואני רק רוצה להחזיר את הגלגל אחורה… לא רואה עדיין את התמורה של זה וזה מכביד עלי כל כך. והחתול אהוב נפשי שלא מסתדר איתה וצריך להפריד ביניהם כמו בין חברי כנופיות בכלא… לוחץ בחזה.
יואו, שירה. נשמע ממש לא פשוט.
וגם ההתחלה הזו – שהכל מתערער, שהחיים הם פתאום לא מה שהכרנו.
והרצון להחזיר את הגלגל אחורה – אני כל כך יכולה להתחבר לזה.
מאחלת לך שתמצאי מחדש את עצמך ואת האיזון –
(האיזון היחסי, כן? אני לא מאמינה שבאמת אפשר למוצוא איזון – כן כלבה, לא כלבה).
הוופל שלך כל כך מדברת עם הג'נגו שלי 🙂
לפני חודש וחצי בערך היה הרגע הזה, שכנראה תמיד ריחף אצלי איפשהוא באוויר, הרגע שבו "כוחות העמידה" שלי, אל מול הרצון לאמץ כלב והעמידה אל מול תחנוניו של הבן הצעיר שלי (שכבר לא כל כך, 14), פשוט לא יהיו שם איתי בזמן אמת.
אז נכון שהחיים הביאו אלינו ימים לא פשוטים, שתפסו אותנו קצת מחפשים נחמה ומקום להניח בו לב כואב, אבל גם היה משהו אחר אצלי ברגע הזה. שעת צהריים, האיש שלי ואני נפגשים לחטוף משהו קטן במסעדה אסיאתית מקומית. הנייד מצפצף אצל שנינו, הבת הגדולה שלנו (כבר ממש גדולה, 24), מניחה בקבוצה המשפחתית הקטנה שלנו תמונה של גור שמחפש בית. הוא מרים אלי מבט "תראי איזה חמוד, בדיוק מה שאני צריך עכשיו" אני מחזירה לו מבט "נו… אז מה את אומרת ? נראה לי אני הולך לראות אותו…"
לא יודעת מה עבר לי בראש באותו רגע, אולי זו התמונה שחלפה לי בראש של הבן שלי קופץ משמחה ואולי זה המבט הנחוש של האיש שלי ואולי סתם רגע כזה של חולשה זמנית…. ומצאתי את עצמי אומרת לו "אל תשאל אותי, אני מציעה שפשוט אל תשאל אותי".
אופסססס אור ירוק… ומשם הכל היסטוריה. הגור החדש שלנו ג'נגו, כבר תכיף בן 5 חודשים מתרוצץ אצלי בבית, משתין, מחרבן, מעיר אותי בלילות, מעיר את עולם הדאגות הפנימי שלי, דורש השגחה צמודה, נוטל ממני דרגות חופש, כבר לא יכולה לצאת ולבוא בלי תיאום מראש עם בני הבית… סרט !!
ועכשיו כל מה שכתבת, נוגע לי בדיוק בדיוק במקום הזה בבטן, שמשהו בי התעורר לחיים שהם עוד קצת יותר ואחרת. זה לרגעים כאילו הכל יצא מאיזון, אבל גם הרגשה של מתיחה טובה כזו, של שרירים שאולי נרדמו קצת אצלי, שהשאירו אותי באזורי הנוחות ועכשיו שוב מתעוררים לבחון מחדש את גבולות האפשרי לי.
אז… כולנו מאוהבים קצת מעל הראש וזה כיף ומרגש ובו זמנית מותח גבולות, מלחיץ קצת ודורש ממני אורך רוח ונשימה, עמוקה לעיתים.
אז תודה דניאלה, על הכנות שלך ועל כתיבה נפלאה.
תודה לך, אורלי. וואו, איזו תגובה.
לדעתי התגובה הארוכה ביותר שקיבלתי בבלוג עד היום!!!
גור זה בכלל רמה גבוהה, טוטאליות מטורפת,
וגם – סימן השאלה, איך הוא ייצא בסוף? באופי, בגודל…
וכתבת כל כך יפה – המתיחה של השרירים שנרדמו, והיציאה מאיזור הנוחות –
זה בדיוק בדיוק זה.
כיף לי כל כך להכיר כאן בתגובות אחיות להתמודדות עם ההולכים על ארבע.
הי דניאלה,
פעם ראשונה בבלוג היפה שלך ורוצה להחמיא גם על הצילומים המקסימים שמאוד מוסיפים וגם על הכתיבה הקולחת. כיף לקרוא אותך!
היה לנו כלב (ואפילו שניים) וכן, היציאות לטיולים לא תמיד היו בכיף (גרנו אז בהולנד וטיול הבוקר היה בחושך הרבה פעמים) אבל חלקנו את הטיולים ביננו וזה עזר.
אבל הכלבים המתוקים היו כאלה מצחיקים וכייפיים שנהננו מהם מאוד מאוד.
כיום אנחנו מגדלים חתולה שאימצנו ואמנם יש הרבה פחות טרחה סביבה, לעיתים אני חושבת להוסיף לה כלב.ה
מעניין מתי ואם נעשה את זה… כרגע הילדים לוחצים על עוד חתול גור. נחיה ונראה 🙂
בהצלחה ובהנאה עם וופל!
הי אפרת,
כיף שבאת לבקר אצלי בבלוג, ועוד יותר כיף שהוא מצא חן בעינייך.
אכן – טיולים בחשיכה ובקור זה אכן נשמע לא פשוט…
וופל הגיעה אלינו בראשית האביב ועוד לא עברנו איתה חורף.
אני גם ככה אישה שמעדיפה קיץ באופן מובהק, אז נקווה לטוב.
בהצלחה עם החתולה + חתול / כלב בפוטנציאל 🙂
המון תודה על הקריאה והתגובה כאן!!