זו השנה השלישית בה נחגוג את חג הסוכות בסוכה משלנו. כמו בשנים הקודמות נאכל בסוכה, והשנה – לשמחת הילדים – אנחנו גם מתכננים לישון בה (כי סגר, ולימונים ולימונדה וזה).
לאחרונה קלטתי שהסוכה גם מספקת אצלי איזו כמיהה ילדית שקיימת אצלי כבר שנים לעץ חג המולד: קרטון הקישוטים יוצא פעם בשנה, והסוכה מתעטרת לה בצבעוניות משמחת, כולל אורות. מדי שנה נוספים קישוטים חדשים, ואפשר ״להתפרע״ – אחרי הכל, זו סוכה: תוך שבוע היא מפורקת.
יש בזמניות משהו משחרר.
החיבה שלי לדברים זמניים מתבטאת, בין היתר, בחיבה שלי לדירות שכורות. יש משהו בדירה שכורה שהוא פחות מחייב, שמעצם הגדרתו הוא ״לא לתמיד״. ואולי החיבה הזו נובעת גם מכך שזה מה שאני הכרתי לכל אורך חיי הבוגרים. מאז שעזבתי את בית הוריי, יצא לי לגור בשש דירות שכורות – כולל זו שאנו גרים בה עכשיו.
היתה הדירה של קלי (חברת ילדות אהובה) ושלי ברחוב בעלי מלאכה בתל אביב – גרנו שם יחד שלוש שנים, לכל אורך התואר הראשון. זו היתה דירה תל אביבית של פעם, עם תקרות גבוהות ואריחים מעוטרים דוגמא גאומטרית שעושה סחרחורת כשמתמקדים בה יותר מדי זמן. מאז הבניין כבר נהרס לטובת פרוייקט חדש שנבנה במקומו, ומבחינתי האישית זה חבל: אהבתי לעבור ברחוב ולהביט מעלה אל המרפסת שהיתה שלנו, רצופת זכרונות ונוסטלגיה.
היתה הדירה הראשונה של אהד ושלי ברחוב סוקולוב בירושלים – איזה רחוב מקסים, שקט וממוקם שתי דקות הליכה ממרכז העיר. במרכז הרחוב גינה גדולה ומעוגלת, עם מתקני שעשועים ומדשאה רחבה. לו גרנו שם כשכבר היו לנו ילדים, היינו וודאי מנצלים את הגינה הרבה יותר. הדירה עצמה היתה בקומת קרקע וחשוכה מאוד, כך שאחרי שנתיים החלטנו לעבור לדירה מוארת ורחבה יותר.
היתה הדירה ברחוב הגדוד העברי, שכשעברנו אליה הרגשנו כאילו הגענו פחות או יותר לארמון. היה לנו סלון ענק ומרפסת ארוכה שמילאנו בעציצים. באותו בניין נהגו להדליק את ההסקה המרכזית (רדיאטורים בכל חדר שמופעלים על ידי תנור סולר מרכזי בתחתית הבניין) בתחילת נובמבר, ולהשאיר אותה דולקת על חום נמוך עד סוף מרץ. אני חושבת שלפחות הירושלמיות שקוראות את הפוסט הזה יבינו באיזה פינוק מדובר.
היתה הדירה על השדרה השמינית במנהטן, כמה רחובות דרומית לסנטראל פארק. דירה עם סלון וחדר שינה בו ישנו באותה שנה ארבע נפשות – מי אמרה לינה משותפת ולא קיבלה? זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו בשוק הנדל״ן של העיר המטריפה והמטורפת הזו. בבניין היו כ-20 קומות, ובקומה שלנו היו כ-20 דירות ולא הכרנו כמעט אף אחד בשמו. ואולי החוויה המפחידה ביותר באותה שנה היתה שדלת המעלית נסגרה לפני שאוריאל (בן 3 בזמנו) הספיק לצאת – והמעלית ירדה לה לכיוון הלובי.
היתה הדירה ברחוב רבי טרפון, כשחזרנו לירושלים – שסיפקה לנו את כל מה שלא היה לנו בניו יורק ומעל ומעבר מבחינת יחסי שכנים. לא סתם קוראים לבניין – ״הקיבוץ״: עד היום אנחנו אוהבים וקשורים אל החברים שהכרנו באותן שנים. וכמו ב״דירה להשכיר״ – השכנים שהיו כה טובים בעינינו, פיצו על החלון הגדול בקצה הסלון (מרפסת שסגרו אותה פעם לא משהו) שדרכו נכנסו קור ומי גשם בימי החורף הסוערים.
וישנה הדירה של עכשיו שהיא מיוחדת ונהדרת, ושאנחנו גרים בה כבר קרוב לשלוש שנים. וכבר כמה חודשים אני מרגישה איזה עקצוץ שמרמז אצלי שמתישהו יגיע הזמן לעבור הלאה אל הדירה הבאה. עוד לא, יש לנו כאן עוד זמן, אבל התחושה הזו כבר איתי. אני מכירה אותה.
כשאני נכנסת לדירה חדשה, אני מתחילה פרוייקט שנמשך בדרך כלל בין כמה חודשים לשנה. אני צובעת רהיטים וקירות, מלקטת וקונה, מחליפה ידיות וגופי תאורה, ותולה וילונות ותמונות. ההשקעה היא בעיקר של מחשבה, אנרגיות וזמן – והיא מחזירה את עצמה בכל יום מחדש. אני לא נרתעת מהזמניות הידועה מראש של המגורים בדירה. להיפך: כמו שכבר כתבתי, יש באותה זמניות משהו משחרר.
כי ככה זה. דברים זזים ומשתנים, וגם אנחנו זזים ומשתנים. שום דבר הוא לא לתמיד. מה שאני אוהבת היום, אולי יימאס עלי בעוד כמה שנים. והסלון שלנו כמו שהוא נראה עכשיו, לא היה מסתדר לנו כשהילדים היו קטנים יותר.
יש איזו תפיסה שאני מזהה סביבי – של המרדף אחר ״בית החלומות״ או אחר ״פינת האוכל המושלמת״, וכבר כתבתי על זה קצת כאן. אני באופן אישי לא חסידה של התפיסה הזו. גם בית שנבנה במיוחד למשפחה, ומתוכנן עד לאחרון הפרטים – צריך להכיל בתוכו מקום רחב לשינויים.
בשלוש השנים מאז שעברנו לדירה הנוכחית, עבר חדר הילדים שלנו שלושה גלגולים. אז אני לא מעוניינת לספר לעצמי שעכשיו זה ״בדיוק כמו שזה צריך להיות״. אני מקסימום אגיד שזה בדיוק כמו שזה צריך להיות עכשיו. מחר, ובוודאי בעוד שנה, כבר יתבקש משהו אחר לגמרי.
חג הסוכות הוא חג שחוגג ומקדש את הזמניות. זהו חג שמצווה אותנו להוציא את עצמנו ממבנה הקבע בו אנו ממקמות את עצמנו ביומיום, ולשבת בסוכה במשך שבוע.
ואני רוצה לחשוב על החג כמסמל מהלך שאני רוצה לעשות גם במחשבה: להוציא את עצמי מאותה תודעה של ״מבנה קבע״ ולצאת אל הסוכה – אל השחרור, אל היצירתיות ואל הפתיחות לאפשרויות חדשות.
גם אני מאד אוהבת דירות שכורות. ממקום אחר דווקא של לא צריך להתחייב או להיקשר ושום דבר לא סופי. אצלך כל מקום שאת נכנסת אליו את מתמסרת לו. זה מאד יפה בעיני.
תודה, מיכלי אהובה. ונראה לי שזה כן מאותו מקום.
אני חושבת שזה שלא צריך להתחייב – הוא גם המקור אצלי.
זה שאני מתמסרת בכל זאת, זה דוקא קשור – כי זה משחרר אצלי משהו,
אין אצלי את תחושת הכבדות הזו של – ״זה לתמיד״.
בדיוק היום אמרתי לבעלי, לקראת המעבר שלנו לבית משלנו, שאני לא רוצה שהארעיות שהיתה לנו בדירות השכירות תיעלם. שאני אוהבת שיש דינמיות ואפילו קצת תוהו ובוהו בחיי. שהאהבה מתבטאת בזה שאני מוכנה להשתנות ולשנות לפי מי שאנחנו הופכים להיות. (הוא צחק ואמר שאני מכורה להתחדשות.)
וואו, שירה! זה נהדר ממש 🙂 איזה כיף לקרוא את התגובה שלך.
אני לא פעם שואלת את עצמי מה תהיה מערכת היחסים שלי עם בית משלנו – אם וכאשר יהיה.
מאחלת לך ולכם הצלחה רבה, והתחדשויות רבות וטובות.
איזה פוסט מקסים ומרגש! איזו נוסטלגיה! ולכל מקום באמת הכנסת צבע וסטייל ייחודי- הפוסטרים הממוסגרים של סרטים ישנים, מגנטים צבעוניים, ידיות מיוחדות על הארונות. כמה קסם את מצליחה להוסיף במעט פריטים קטנים ובהרבה מאד יצירתיות ❤️
איזה כיף שהגבת כאן קלז.
אני באמת חושבת שזה היה הבית הראשון שלי מחוץ לבית.
היה נהדר לעשות את זה איתך.
ואני זוכרת את השידרוג המעולה שעשינו בקיץ אחרי שנה.
אוהבת מאוד.
דניאלה יקרה,
אני אוהבת כל דבר שאת כותבת עליו, או אליו ( אנחנו המקשיבות לך עם כל הלב).
לומדת ממך המון, שומרת לעצמי את השמחה על מקומות שאת מגלה לי, ואפילו מתמלאת קנאה על
צבעוניות חייך ביום יום הפשוט ויותר ומעלה…
האם תרצי המלצה חמה ומדוייקת למי שיודעת לארוז, ולפרק את מי שעובר דירה ?
וגם להקל נפשית ופיזית על המשבר המסתמן עם כל המעבר.
ציפי יקרה,
איזו תגובה מרגשת. תודה רבה לך.
הותרת אותי ללא מילים.
וכמובן, אני תמיד שמחה להמלצות.