חריף וחמוץ ומתוק

בפינתנו הפעם: 

נעמי זיסבלט היא בשלנית ומוסיקאית, והמייסדת והשפית של חברת פאלטאס – קרטיב טבעי בעבודת יד. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות: 

נעמי ואני מכירות מכיתה א׳. גדלנו בשכונת הגבעה הצרפתית, למדנו באותה שכבה בבית הספר (פרנקל), ואז מכיתה ז׳ באותה הכיתה (בתיכון המסורתי), היינו יחד בתנועת הנוער (נוע״ם), ולשמחתי – נשארנו חברות עד היום. 

כשנעמי רצתה שנבוא אליה אחרי בית ספר, היתה לה שיטה: היא היתה מבטיחה לבשל לנו אוכל טעים. בתור ילדה וגם נערה שאפילו חביתה לא ידעה לטגן, יכולות הבישול של נעמי תמיד מאוד הרשימו אותי. בשנים מאוחרות יותר נעמי היתה רוקחת לנו ערבי סושי מפוארים ומקצועיים (וזה היה הרבה לפני שסושי נהיה כזה טרנדי בארץ). 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

נעמי נולדה בירושלים, בת זקונים למשפחה שעלתה מקנדה כמה שנים קודם לכן.

היא התברכה בחוש עסקי מגיל צעיר: כשהיתה בת חמש נעמי הקימה דוכן לימונדה וצמידי גומי מחוץ לדלת ביתה, והחלה משקה עציצים אצל השכנים. כמה שנים אחר כך היא וחברתה נכנסו לעסקי התכשיטים: הן ביקרו בשוק הפריקים ששכן אז בכיכר החתולות במרכז העיר, ובחנו מקרוב את העגילים הנמכרים שם. בשלב הבא הן קנו חרוזים וסלילי מתכת, יצרו עגילים בסגנון (מי כאן זוכרת את העגילים של תחילת הניינטיז?), ואז מכרו אותם ברחבה של הסופר אצלנו בשכונה. 

נעמי גדלה בבית בו האזינו הרבה לג׳יימס טיילור וג׳וני מיטשל, ואחרי שנים של שיעורי פסנתר, בחטיבה היא התחילה לנגן בגיטרה. היא תמיד אהבה לשיר, והיה לה חשוב להיות מסוגלת ללוות את עצמה.  

היא שירתה בצבא כמש״קית חוי״ה, ובתפקיד האחרון שלה הוצבה קרוב לבית – בגבעת התחמושת. תוך כדי השירות היא עשתה קורס ברמנים באחד הפאבים במגרש הרוסים, שהיה בזמנו אחד ממוקדי חיי הלילה בעיר. 

אחרי השחרור נעמי עבדה וחסכה כסף כמה חודשים ואז טסה לטייל במזרח הרחוק (אינדונזיה – מלזיה – סינגפור – תאילנד – קמבודיה – לאוס). כשחזרה היא התחילה לימודים בבית הספר ״רימון״ למוסיקה, במגמת שירה. משם היא המשיכה וסיימה את לימודיה בבית הספר ברקלי למוסיקה שבבוסטון.  

אחרי הלימודים נעמי התחילה לעבוד בחברת תקליטים קטנה בשם ״פוטומאיו״ – תחילה בתל אביב, ואז בניו יורק בתור מנהלת השיווק הבינלאומי. אחרי חמש שנים בחברת התקליטים, נעמי חישבה מסלול מחדש: היא עזבה את העבודה ונרשמה ללימודים במכון הקולינארי הצרפתי בסוהו שבמנהטן, ובמקביל התחילה לעבוד במטבח מסעדה צרפתית-קאריבית בברוקלין.  

אז איך היא משמחת: 

בבוקר יום ראשון אחד, נעמי ליוותה חברה לטקס הגירושין שלה שהתקיים באיזור וושינגטון הייטס שבצפון מנהטן. בעודה מחכה לה בחוץ, נעמי יצאה לנדוד ברחובות האיזור ומצאה את עצמה בלב שוק קרנבלי תוסס – עמוס דוכנים מלאי כל טוב. בצמוד לדוכנים היתה חנות (bodega) שמכרה פאלטאס – קרטיבים מקסיקניים בעשרות טעמים. נעמי טעמה שם פאלטה מנגו צ׳ילי, ואפשר לומר שהחוויה שינתה את חייה. 

בבוקר למחרת נעמי כבר באה עם רעיון למנהל המסעדה בה עבדה: במהרה היא יצרה שלושה טעמים ראשונים שהוגשו כקינוח קיצי ומרענן ללקוחות. 

הרעיון להתמחות בהכנת קרטיבים כאלו, ואפילו להקים חברה משלה – הלך ותפס אחיזה בראשה של נעמי. היא נסעה למקסיקו בכדי ללמוד ולחקור את הנושא, נדדה בין פאלטאריות – טועמת ודוגמת – ואז חזרה לארץ. היא התחילה בבית – מתנסה במרקמים ובטעמים שונים – ובמקביל, לאט לאט, גם התחילה למכור את הפאלטאס בשווקי איכרים. שנה וחצי מאוחר יותר היא עברה אל המפעל הראשון שלה. 

מגוון הצבעים והטעמים של פאלטאס הוא, ובכן, משמח ממש. כמו שכתוב באתר של החברה: ״הפאלטאס שלנו אמורים להיות רגע שמח ביום. המטרה שלנו היא קודם כל שיהיה טעים״. בניגוד לקרטיבים שכולנו גדלנו עליהם, בפאלטאס אין חומרי טעם, ריח או צבע. כל חומרי הגלם הם טבעיים ועיקרם מתוצרת חקלאית מקומית. 

החברה קיימת כבר שמונה שנים, מונה כעשרה עובדים קבועים, והפאלטאס עצמם נמכרים בכ-200 נקודות מכירה ברחבי הארץ. בירושלים תוכלו למצוא פאלטאס במסעדות ובמעדניות שונות – ביניהן החנויות ובתי הקפה של משק עפאים.    

מה משמח אותה:

כשאני שואלת אותה, נעמי מתנצלת מראש על הקיטש ומספרת שמגע של אדמה ודשא רטוב בכפות הרגליים מסמלים בשבילה חופש. מסתבר שנעמי, שהיא ירושלמית במקור וחיה שנים רבות בלב העיר תל אביב, מאוד אוהבת ונמשכת אל חיי הכפר. 

גם אוכל תאילנדי משמח אותה מאוד: השילוב של החריף, החמוץ והמתוק – מביא אותה לעצור את כל מה שהיא עושה באותו הרגע, ופשוט להיות שם עם הטעמים העזים. 

התרגשתי כששמתי לב ששתי חוויות השמחה שנעמי תיארה לי – האדמה והדשא בכפות הרגליים, והטעם החזק של האוכל התאילנדי – הן ממש חוויות של מיינדפולנס (ראו פוסט קודם). 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

כששוחחנו על שנות התיכון המשותפות שלנו, נעמי סיפרה לי שהיא זוכרת את עצמה יושבת באוטובוס (בדרך אל טיול או בחזרה מטיול) – מביטה לסירוגין החוצה מהחלון ועל חברותיה – ומצליחה להתנתק-להתחבר מ-ואל הסיטואציה ולחשוב לעצמה כמה טוב לה ולנו. תוך כדי החוויה היה לה כבר מבט נוסטלגי עליה.  

אנחנו נוטות שלא תמיד להעריך ולהודות על מה שיש לנו בזמן אמת, אלא רק בדיעבד – אם בכלל. התיאור הזה של נעמי הזכיר לי שוב כמה חשוב לשמוח ולהכיר בטוב שיש לנו כבר היום ועכשיו. 

זהו הפוסט השלישי בפינת ״ירושלמיות משמחות״ בבלוג. אתן מוזמנות מאוד לקרוא גם על אפרת שכיכבה בפוסט הראשון, ועל שרית שכיכבה בפוסט השני.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓