מאה כפתורים בגדלים, צבעים וצורות שונות – מסודרים בצורת לב. מאה פיסות של וואשי טייפ, מודבקות כך שהן יוצרות את המספר 100. יום המאה בהקשר הבית ספרי זימן לנו בשנים האחרונות פרוייקטים משמחים. כשציינתי את הפוסט המאה בבלוג שלי, זה בהחלט היה מרגש. ומאז שאני קטנה אני אוהבת להתגאות שהשם שלי בגימטריה יוצא בדיוק 100. הקונוטציה הטבעית שלנו למספר הזה היא בדרך כלל חיובית וחגיגית.
היום הקונוטציה היא של קטסטרופה מתמשכת. מחר יהיה היום ה-101, מחרתיים היום ה-102 – ועד מתי תימשך הספירה הכואבת הזו?
לִימִינָלִיוּת היא מושג בתחום האנתרופולוגיה הבא לתאר שלב של ״בין לבין״, של ״לא כאן ולא שם״. בטקסי מעבר, השלב הלימינלי מתייחס לזה בו האדם עזב את מעמדו הישן אך לא הגיע עדיין למעמדו החדש.
נדמה שמאז ה-7 באוקטובר אנחנו כולנו שוהות בשלב לימינלי. תלויות באויר. בין עבר לעתיד. ההווה שלנו תלוש ורחוק ממה שהכרנו קודם. קשה לתכנן, קשה להבין מתי ואיך ומה יהיה פה במקום הזה שלנו.
(כתבתי פעם פה בבלוג על לימינליות בהקשר מאוד אחר. ראו כאן)
המימד הפיזי של הלימינליות מתאפיין גם הוא במצב ביניים. מרחבים המקשרים בין מקום למקום נחשבים ללימינליים: מסדרונות, גרמי מדרגות, מעליות, שדות תעופה וחדרי המתנה הינם כולם מרחבים לימינאליים.
אנחנו לא אמורות לשהות במרחבים לימינליים זמן רב. כשהשהות במרחב לימינלי מתארכת – התחושה תהיה בדרך כלל מוזרה ולא נעימה. תחשבו לדוגמא על מצב בו אנחנו נתקעות במעלית או אפילו בחדר המדרגות מחוץ לדירה כשאין לנו מפתח להיכנס פנימה.
אני חושבת על העיר התחתית של עזה, עיר שלמה שכל המהות המעוותת שלה היא לימינלית. מנהרות שמובילות מנקודה לנקודה ועכשיו מהוות מרחב שהייה אכזרי. אני חושבת על הנשים והאנשים שלנו, אחינו ואחיותנו, ששוהים במרחב הזה כבר מאה יום. כמות זמן בלתי נתפסת.
לפני חודש כתבתי בניוזלטר שלי על המנסרות שתליתי אצלנו בבית. כתבתי שם שאני כל כך אוהבת אור ושמש, ושבימים אפורים ומעוננים תמיד קשה לי יותר. הגעתי להבנה שהמנסרות והקשתות שהן יוצרות בעצם מעודדות אותי להביט באור ובצבע. הן מעודדות אותי לשים לב באמת. אלו רגעים קטנים של כאן ועכשיו. רגעים יקרים מפז בתקופה הזו.
אני רוצה לקחת את המבט היומיומי שלי בקשתות הקטנות שמפציעות אצלי בבית, ולהפוך אותו לתפילה – לרגע של התכוונות. אני מחליטה שמעתה ועד לחזרת החטופים אני מקדישה להם את המבט שלי על המופע המפעים והצבעוני הזה, וברגעים הללו שולחת להם בלבי אור ותקווה לשחרורם.
תמיהה / טוביה ריבנר
אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה
אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹע אֶת הַשַּׁחְרוּר
אֶת הַעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצוּפִית
אַל תִתְמַהּ שֶׁיִּרְחַב לִבְּךָ לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ
לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר, לָדַעַת לְבַצֵּעַ אֶת כָּל צָרְכֵי הַגּוּף
לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים בְּלִי מַקֵּל
וְלִרְאוֹת אֶת הַצְבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה.
בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל
וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן
תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה.
***
המשורר, המורה והמתרגם טוביה ריבנר נולד ממש החודש לפני מאה שנה.
הוא נפטר בגיל 95 ביולי של 2019. הגיע הזמן שאכיר עוד משיריו, אבל באלו שאני כבר מכירה – על אף אירועים קשים שעבר בחייו ופרידות רבות מאהובים וקרובים לו – הוא מרבה להתפלא ולבחור בחיים ובהתענגות על היופי המקיף אותו. השראה.
הרעיון של לימינליות כל כך מעניין. אולי אפשר לחשוב על המלחמה כשלב לימינלי שלנו כעם או מדינה? אולי עוד רגע נצא בצד השני, עם מציאות חדשה, אולי בוגרת יותר? אני מעיזה לכתוב שלום?
מיכלי, המילים שלך הן מילים של תקווה.
אין יותר מדי כאלה לאחרונה.
והמילה ״שלום״.
כמה היא היתה שגורה פעם.
הלוואי שתחזור.
רעיון הלימינליות מרגש.
מעניין איך זה כשמצליחים לנסח במילים את המציאות הסובבת אותנו, היא לרגע נעשית פחות כאוטית.
תודה על המילים היקרות האלה
תודה רבה, רותי יקרה.
אני כל כך שמחה שהתחברת ושהמילים שלי עזרו במשהו.