חצי שנה. אני סופרת את החודשים בראש, כאילו לוודא. כי איך זה יכול להיות. לאן השנה הזו הלכה. מה זה.
מאז שמחת תורה אנחנו חיות במציאות בלתי נתפסת וגם מתעתעת. בירושלים לדוגמא – אני מרגישה שקל לרגע לשכוח את מה שקרה ואת מה שעדיין קורה. החיים פה מרגישים הרבה מהזמן ממש כמו קודם. כאמא לילדים, אני מאמינה שיש לי גם אחריות לתחזק את ה״ממש כמו קודם״ הזה.
אז חוויית החיים היא בשכבות (תמיד, רק שעכשיו זה מורגש הרבה יותר). ישנה השכבה של היומיום, וישנה השכבה שמתחת. ומעבר למצב הטבעי הזה יש פה גם עניין של חלוקת קשב, במה אני בוחרת להתמקד: מה אני קוראת, למה אני מאזינה, במה אני משקיעה את הזמן שלי.
האופן שבו אנחנו מחלקות את הקשב שלנו הוא נושא שמרתק אותי כבר תקופה ארוכה. ובפוסט שעלה לפני כמעט שנה וחצי כתבתי כך:
הבחירה בטוב היא בחירה יומיומית, ויוצא לי לחשוב עליה לא מעט בהקשר של מה שאני צורכת: מה אני קוראת, למה אני מאזינה ובמה אני צופה. כבר שנים שאני לא שומעת או צופה בחדשות, אני די משוכנעת שמדובר ב- 99% רעל… אני כן מאזינה לפודקאסטים… וצופה בסדרות בסטרימינג ובאפליקציות… אני מסננת ובוחרת.
וכאמור, לפני בדיוק חצי שנה הגיעה המלחמה וטרפה את הקלפים. אני משערת שבחודשיה הראשונים צרכתי יותר חדשות ממה שצרכתי בשני העשורים האחרונים. אבל לאט לאט הצריכה הזו ירדה – פחות מתוך בחירה מודעת ומחושבת, ויותר בגלל שהמצב לכאורה ״נרגע״. תחושת החירום של ראשית המלחמה שככה ואני שקעתי אל תוך שגרת חיי.
לאחרונה אני שוב עסוקה בחלוקת הקשב שלי, אבל ממקום אחר: כמה מהקשב שלי מוקדש לזיכרון ולהבנה של מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר ולכל מה שממשיך להתחולל כאן מאז.
יש ביטוי שכולנו גדלנו עליו בהקשר של השואה: ״לזכור ולא לשכוח״. וכמה שהביטוי הזה מתוייג אצלי בראש כקלישאה, הוא דוקא הידהד לי בראש שוב ושוב כששמעתי את הפרק הראשון בפודקאסט בראשית.
מדובר בפודקאסט חדש חדש שעלה ממש לפני שבוע. המנחה היא שרון שגב, ניצולה מקיבוץ בארי שהחליטה ״לבנות לעצמה בית – בית שהוא פודקאסט״ – אחרי שהבית שלה ושל משפחתה בקיבוץ נשרף כליל באותה שבת שחורה. התוודעתי לשרון ולסיפור שלה עוד לפני כן דרך שירלי מהבית האופטימי שאירחה אותה לשיחה על הגעגוע לאותו בית שאיננו עוד.
בפרק הראשון בפודקאסט החדש של שרון היא משוחחת עם דורון בן זוגה על מאורעות אותו היום. ההאזנה לפרק היתה לי מרתקת ובמהלכה נעתקה נשמתי וגרוני נחנק. זה קרה גם בגלל הפרטים והתיאורים שלא ייאומנו של קורות המשפחה באותו היום, אבל גם מעצם התדהמה המחודשת שלי שהדברים האלה אכן קרו ומההבנה שלי שעברה רק חצי שנה וכבר התחלתי קצת לשכוח.
אנחנו שוכחות כל כך מהר. לפחות אני. אבל אני מרגישה שבמקרה הזה אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי. יותר מזה, אנחנו כעם לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. אני חוששת שישנם כאלו שרוצים שנשכח את גודל המחדל, את גודל הזוועה הבלתי נתפסת, שנחזור לחיינו כאילו כל הדבר הנורא הזה לא קרה, ופשוט אסור שזה יקרה.
וממש הבוקר האזנתי לשיחה עם אילת לוי שחר, אמא של נעמה לוי שחטופה בעזה כבר 184 יום. זו שיחה עדינה ושקטה מאוד, אילת מעידה על עצמה שזה הווליום שלה – שהיא לא כזו שצורחת את מה שיש לה להגיד. אבל יש בשיחה רגע אחד שבו היא מעלה ומחדדת מעט את קולה ומדברת על הקושי שלה עם אנשים ״שלא מתייחסים״, שנראה שהם פשוט ממשיכים בחייהם כאילו לא קרה דבר. ואחרי מחשבה היא ממשיכה ואומרת כך:
״… בא לי להגיד להם שתעצרו הכל, תעצרו הכל. אתם יודעים מה – כל אחד שיעשה בפרטיות שלו את מה שהוא צריך, אפילו לבלות, אפילו את היוגה שלכם או מה שזה לא יהיה שמתחזק אתכם, שנכון לכם – תעבדו, גם אני עושה את הדברים האלה, זה בסדר. אבל תמשיכו להיות בתוך האירוע הזה שממשיך כל הזמן. כלומר, תעשו גם, ועדיין להיות בקשר עם האירוע הזה. וקשה לפעמים לשים את האצבע על איפה בדיוק ומה לעשות, גם אני לא יודעת הרי בכל רגע מה לעשות: כן לצאת לרחובות, לא לצאת לרחובות, עכשיו כולם יוצאים לרחובות – כאילו, זה שאלות טובות. אבל לפעמים אני אומרת לעצמי, כשאני רואה את הניתוק אני יודעת לזהות אותו.״
באמצע ינואר היה יום המאה. עברו מאז כמעט עוד מאה ימים (!!!) ובחג הפסח נציין 200 יום לקטסטרופה הזו. בפוסט שהעליתי ביום ה-100 כתבתי על המנסרות שתליתי אצלנו בבית ועל כך שאני רוצה לקחת את המבט היומיומי שלי באותן הקשתות הקטנות שמפציעות אצלי, ולהפוך אותו לתפילה – לרגע של התכוונות לשלום החטופים.
בינתיים התחלפו העונות, השמש זורחת במיקום מעט אחר ואין כבר קשתות אצלי במטבח מדי בוקר. אני מנסה לא לייחס לדבר הזה משמעות או סמליות (וזה קשה), אבל אני מבינה שאני צריכה למצוא את הדבר הבא. אני מבינה שאני לא עושה מספיק. המשך יבוא, אבל בינתיים, ממש בשעת הכתיבה – תרמתי כאן.
