השנה אני מציינת את החגים על אוטומט. זה קשה.
הסוכה שלנו השנה נדמית לי כמעין שכפול חסר נשמה של הסוכה שלנו בשנים קודמות. לא היתה בי התרגשות כשתלינו את הקישוטים. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות.
נכון לזמן כתיבת שורות אלו – אפילו פעם אחת לא יצאתי בבוקר אל הסוכה לשתות קפה. זו תמיד היתה פעילות החג המועדפת עליי.
אולי מחר? אולי לא.
וכבכל שנה בסוכות – אני חושבת על בית וסוכה, על דירות שכורות ועל בתי קבע – ונזכרת כמה הכל זמני.
השנה אני חושבת גם על כל מי שיצאו מבתיהם ועוד לא ידוע מתי ואם בכלל ישובו אליהם.
אדם יוצא מבית / יהודה עמיחי
אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות.
או כי הבית
מתרחב והולך
ונעשה לדרכים
בהן ילך זה
שיצא מן הבית.
ציורים מסוכות שנת 2020 תלויים על דפנות סוכתנו. אז קורונה, עכשיו מלחמה.
והכל נשאר על קירותיי, חדריי ודלתותיי הנסגרות בזהירות.
