סיפורי פרחים

בפינתנו הפעם: 

שרית זוסמן היא יוצרת, מספרת סיפורים, שחקנית ואשת חינוך בלב ובנשמה.

שרית עושה הרבה מאוד דברים משמחים, אבל בשנתיים האחרונות נוסף לה עוד עיסוק משמח במיוחד: היא יוצרת סידורי פרחים צבעוניים ונהדרים בלֶבֶד.   

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות: 

כשעבדתי בבית אבי חי, אחד הדברים שהכי נהניתי מהם היה העבודה וההיכרות עם אמנים ויוצרים שונים – וכך פגשתי בשרית, שהנחתה ויצרה כמה מתוכניות הילדים המקסימות שיצא לי לרכז שם.

פחות משנה לאחר תחילת העבודה עם שרית בבית אבי חי, הכרתי אותה מחדש – והפעם כאשת צוות בגן של בני הבכור. וכמה שהוא אהב אותה. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

שרית נולדה בירושלים וגדלה ברחוב הרב ברלין. את כל שנות לימודיה – ביסודי, בחטיבה ובתיכון – היא העבירה בבית הספר חורב,  ומגיל צעיר היא היתה פעילה מאוד בתנועת בני עקיבא – בסניף מרכז שבעמק המצלבה. 

שרית, בת הזקונים במשפחתה, מתארת שעות ארוכות שבילתה לבד בבית – בציור, המצאת סיפורים ודמיונות. 

אחרי שירות כמורה חיילת בכפר נוער בו הדריכה עולים חדשים, היא חזרה לירושלים ולסניף שלה – הפעם כקומונרית: לשרית היה חשוב לשמר בסניף אווירה פתוחה ומקבלת כמו זו שזכרה מילדותה.

כמה שנים מאוחר יותר, תוך כדי עבודה כמדריכה במרכז חינוכי טיפולי של עמותת יד רחל, שרית נרשמה לסדנה לאמנות הסיפור בבית אריאלה, ו״נכנסה לעולם הסיפורים״. היא התחילה מספרת סיפורים בגני ילדים ברמלה ובלוד דרך פרוייקט של העמותה.  

כשילדיה של שרית היו קטנים, היא הנחתה בבית הכנסת בו התפללו את תפילת הילדים בתוספת סיפור – ומפה לשם התגלגלה לעבודה בגן של בית ספר קשת שבשכונת הקטמונים.

פחות או יותר במקביל שרית התחילה לעבוד על תוכניות שונות בבית אבי חי בתור כותבת, שחקנית, מספרת סיפורים ומנחה. תוכלו למצוא אותה שם בתוכנית מופע סיפור, שבזמנו היה לי העונג ליצור יחד איתה. 

אז איך היא משמחת: 

לפני שנתיים שרית השתתפה בחוג יצירה קטן יחד עם חברות – שם גילתה את נפלאות הלֶבֶד ויצרה ממנו יצירות שונות: שרשרת דגלונים, קשת לשיער, וגם צנצנות שהמכסה שלהן מעוטר פרחים. שרית מילאה צנצנת אחת בממתקים ונתנה לחברה במתנה. 

המשך הסיפור הגיע שנה לאחר מכן, כששרית קיבלה הודעה מאותה חברה שצילמה לה את הצנצנת וסיפרה כמה היא עדיין משמחת אותה. אלו היו הימים שלפני פורים, ושרית החליטה להכין (30!) צנצנות שכאלו בתור משלוחי מנות.

ההתלהבות מהיצירות המשמחות היתה גדולה, אבל התגלית הגדולה באמת עבור שרית היתה עד כמה היא עצמה נהנתה מתהליך היצירה הזה. מתוך תחושת הכיף הזו, היא החלה משקיעה עוד ועוד זמן בעיסוק החדש, וכן חיפשה ומצאה כיוונים נוספים לעשייה, לשיווק ולמכירה של עבודותיה. 

כששרית מדברת על זה, אי אפשר לפספס את ההתרגשות בקול שלה.

שרית מאוד אוהבת מפגשים ואנשים ואפשר ליצור איתה קשר באופן ישיר ולהזמין ממעשה ידיה להתפאר. הנה – כאן. 

מה משמח אותה:

התשובה המיידית של שרית לשאלה הזו היא משחק בצבע (נשמע מוכר?) – והמשחק הזה בא לידי ביטוי לא רק בסידורי הפרחים המשגעים שהיא יוצרת, אלא גם בציורי השמן על קנבס שלה שממלאים את קירות ביתה, בציפורניים שלה, ואפילו בספה הכחולה ובארון הכתום שנמצאים אצלה בסלון. 

(במהלך השיחה שרית נזכרת שכילדה היתה צובעת דפי צביעה ענקיים במשך שעות – עוד נקודה שמחברת ביננו – עליה כתבתי כאן). 

צבעי העולם שבחוץ – והצבע הירוק באופן מיוחד – משמחים את שרית. מדי יום היא יורדת אל עמק המצלבה עם הכלב שלה ומשתאה מהטבע שנפרש בפניה. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

שרית מטפחת גינה קטנה ומקסימה, והיא מספרת שהיא הכי אוהבת דוקא את שלב הניצנים – לפני שהם מתפתחים לפרחים של ממש. היא מקשרת בין האהבה הזו שלה, לאהבה שלה לעבודה עם ילדים –  שניתן להבחין בכח האדיר שעומד להתפרץ מהם, ולהשתאות מהיופי שלהם. 

זהו, אגב, הפוסט השני בפינת ירושלמיות משמחות בבלוג. תוכלו למצוא את כל הפוסטים בפינה כאן. 

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓