פלאות בג׳ינוגלי

כבר חודש שאני מגיעה מדי יום למרכז ג׳ינוגלי, ועולמות חדשים הולכים ונפתחים בפניי: עולם אנושי (יש לי הרבה מזל), עולם עיריית ירושלים (אני מספרת למי ששואלים איך הולך בינתיים שאני בכיתה א׳ של העירייה) וכמובן – העולם הפיזי של המרכז עצמו.

למרות שהגעתי לג׳ינוגלי רק בתחילת נובמבר, איכשהו אני כבר מרגישה במרכז סוג של בבית. אני חושבת שחלק מהעניין הוא הוייב המאוד ניינטיז שלו. המבנה הוקם בשנת 1991 וכולו צועק אלי ילדות ונעורים בירושלים של שנות ה-90. הכיתות, הדלתות, האבן הורדרדה, ויותר מהכל – המעקה ופרופילי האלומיניום בטורקיז בהיר.

מרכז ג׳ינוגלי לאמנות חזותית

אני מוצאת בג׳ינוגלי את מקומי אט אט, והמשרד שלי הופך להיות המשרד שלי. אני מהלכת במסדרון המקיף את הפטיו הפנימי, שמה לב לפרטים שעוד לא שמתי לבי אליהם – וחושבת מחשבות חדשות, חולמת חלומות חדשים.

רקפות במרכז ג׳ינוגלי

קל כל כך לשכוח להרים את המבט סביב ופשוט להישאב אל תוך המיילים, הווטסאפים, שיחות הטלפון והפגישות. יש לי כל כך הרבה לעשות, להספיק וללמוד.

אני מכריחה את עצמי מדי פעם לעצור, לשוטט, להביט ולתעד.

מקום חדש מזמן מבט חדש.

מתי משחקי האור והצל האינסופיים שאני נתקלת בהם מדי יום יהפכו עבורי שגרתיים? והחורף שבא עלינו ושבינתיים רק טעמנו ממנו טיפה של אפור ורטוב – איך אחווה אותו? כמה קשה יהיה לי החושך היחסי שיביא איתו אל המרכז?

מרכז ג׳ינוגלי לאמנות חזותית

ואפשר רגע לדבר על זה שנדמה לי שהגעתי לאחד ממעוזות פלאות היומיום המרכזיים של שכונת הקטמונים, ירושלים ובכלל?

(כתמי הצבע על השולחנות ועל הכסאות בכיתות מהממים אותי)

וזו רק ההתחלה.

מרכז ג׳ינוגלי לאמנות חזותית

כל התמונות בפוסט צולמו במהלך ימי העבודה (החדשה!) שלי במרכז ג׳ינוגלי לאמנות חזותית שבשכונת הקטמונים.
כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי?
הנה, ממש כאן ↓

20 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *