קפה טעים, בבקשה  

בפינתנו הפעם: 

מירב ויצמן סמי היא מנהלת בית הקפה ״זריפה״. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ״ירושלמיות משמחות״. ירושלמית משמחת היא מי שחיה בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן. 

שנתחיל?

איך אנחנו מכירות: 

אני אוהבת קפה, אני אוהבת בתי קפה ואני אוהבת לשבת ולעבוד בבתי קפה. כנראה שאלו תכונות גנטיות וגם נרכשות – כי אבא שלי ממש כזה. ולא תאמינו, היום הוא חוגג יום הולדת. אז כשקלטתי שהפוסט הזה – על מירב שמנהלת את בית הקפה השכונתי והאהוב שלי – עומד לעלות ביום ההולדת של אבא שלי, התרגשתי. יום הולדת שמח, אבא. 

לפני חמש שנים נפתח אצלנו בשכונה קפה ״זריפה״. ולאט לאט, מעבר לדלפק, הכרתי את מירב. כשישבתי לראיין אותה לפני כמה שבועות, הכרתי אותה הרבה יותר לעומק – וכל כך נהניתי לשוחח איתה ולשמוע את סיפור החיים שלה. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה: 

מירב נולדה וגדלה בנצרת עילית (היום – נוף הגליל), בת זקונים להוריה עם שלושה אחים גדולים. היא למדה בבית ספר יסודי גלבוע, ואז בחטיבה במקיף שרת. מירב מתארת את שנות ילדותה כ״חוויה״, וזוכרת שעות ארוכות אחה״צ מחוץ לבית עם קבוצת חברים גדולה. 

בגיל 14 מירב עברה עם הוריה לכפר סבא, אחיה הגדולים כבר עזבו את הבית – ופתאום היא מצאה את עצמה הרבה לבד. בערך בנקודת הזמן הזו היא נתקלה בספר המתכונים – ״עוגות לכל עת״, והיא נכנסה למטבח והתחילה לאפות. מירב הופתעה לגלות שגם במתכונים המורכבים, יצא לה ״ממש כמו בתמונה״. במהרה היא הפכה לאופה של המשפחה. 

הכניסה הזו למטבח לא היתה מובנת מאליה: מירב מספרת שכילדה היא לא התעניינה במיוחד באוכל. היא זוכרת את עצמה יושבת מול צלחת ויודעת שהיא ״חייבת״ לאכול, בזמן שהיא רצתה כבר להתפנות לחברים ושאר עיסוקים. עד היום מירב מעידה על עצמה שהיא אוהבת להאכיל יותר מאשר לאכול.    

אחרי שסיימה תיכון באורט שפירא, מירב התגייסה ושירתה בבסיס סיירים בדרום הנגב, כפקידה פלוגתית לקורסיסטים. היא מאוד נהנתה לדאוג ולטפל בחיילים, ולהוות גורם מתווך ביניהם לבין הסגל. 

זמן קצר אחרי שהשתחררה, מירב עבדה במסעדה של חברי אגד (פעם היו מסעדות המיועדות לנהגים בתחנות המרכזיות השונות) – אותה אמא שלה ניהלה. מירב היתה פותחת את המסעדה בחמש בבוקר ומתחילה לבשל ולאפות. שם היא התחילה לבשל ״בגדול״ – בסירים ענקיים. 

אחרי שנתיים מירב עברה לגור באילת, עבדה במשמרות כדיילת יופי בסופר פארם וחסכה כסף לטיול במזרח. כשהיא לא עבדה, היא בילתה. בכל זאת – אילת.  

כמתנת יום הולדת 25 לעצמה – מירב קנתה כרטיס לתאילנד. היא נסעה יחד עם חברה ועוד חבר של אותה החברה, אותו היא פגשה רק פעם אחת לפני הנסיעה. כבר בשדה התעופה החלו לעוף ניצוצות: לפני שבוע מירב ודרור (אותו החבר שהפך לבן זוגה לחיים) ציינו 20 שנה לטיסה לתאילנד ולתחילת הקשר ביניהם. 

שנתיים אחרי שחזרו לארץ, השניים עברו לגור יחד בירושלים. העיר לא היתה קלה למירב, והיא מספרת שהיא הרגישה בה כמו עולה חדשה שלא מבינה את השפה. גם מבחינת תעסוקה מירב לא מצאה את עצמה, וכעבור מספר שנים היא ודרור עברו לגור במבשרת – קרוב לעיר, אבל מחוץ לעיר. 

מירב עבדה בבנק יהב, וכשסיימה את חופשת הלידה השלישית שלה, היא החליטה שהיא לא חוזרת לעבודה ומקדישה את עצמה לבית ולילדים. בינתיים החיים המשיכו והתגלגלו להם. 

אז איך היא משמחת: 

כבר חמש שנים שמירב מנהלת את בית הקפה ״זריפה״ ששוכן בשכונת הקטמונים בירושלים.

ד״ש מהעבר: בירח הדבש שלהם כשמירב ודרור היו באקפולקו שבמקסיקו, הם ישנו בגסטהאוס שלא הגיש ארוחת בוקר. השניים יצאו לשוטט בסמטאות העיר ולחפש מקום לאכול, והגיעו לבית קפה קטן – אפוף בארומה של קפה וקינמון, עם צנצנות מסודרות ובהן עוגיות שונות. מירב סיפרה לדרור שהיא היתה רוצה שיום אחד יהיה לה מקום כזה.  

״זריפה״ היה מתנת יום הולדת 40 של דרור למירב.

בית הקפה שוכן במבנה שהיה שייך לסבו וסבתו של דרור (סאלח וזריפה) שעלו מכורדיסטאן בשנות ה-50. לשניים היתה שם חנות קטנה שבה מכרו קרח ונפט. במהלך השנים שכנו במבנה עסקים שונים: נגריה, ספריית וידאו, משרדים, מכולת וגם סטודיו של קרמיקאית. המקום היה מוזנח למדי, ובמשך שנים – בחצר שהיום פורחת ויפיפיה – נהגה המשפחה לעשות מדורות ל״ג בעומר. 

בשכונת הקטמונים יש לא מעט מכולות ומספרות, אבל בתי קפה אין. החשמלאי שהוזמן למקום לקראת הפתיחה בכדי לשדרג את מערכת החשמל לתלת פאזית, שאל את מירב – ״מי יבוא לפה?״, והציע שיסתפקו במכונת נספרסו ביתית.    

לפני הפתיחה של בית הקפה, עלה הרעיון לקרוא לו ״זריפה״ – על שם סבתו של דרור. מירב מספרת שהיא מרגישה במקום את הנוכחות של סבתא זריפה, שהיתה אישה חזקה ודומיננטית.   

״זריפה״ נפתח ביולי 2015. מסתבר שאותו חשמלאי טעה: רבים מגיעים אל בית הקפה מקרוב וגם מרחוק. עם זאת, ב״זריפה״ שמים דגש גדול על קהילתיות ושכונתיות. מירב שמחה מאוד להיענות ליוזמות מהשטח ולהצעות לשיתופי פעולה עם גופים וארגונים מהאיזור. 

בתקופת הסגר במרץ-מאי כשנאלצו לעבור למתכונת עבודה חלקית ולבסוף גם לסגור את בית הקפה באופן זמני, מירב והצוות קיבלו שפע של אהבה ותמיכה מהסובבים אותם בקהילה ובשכונה. 

יעל, הבת הקטנה של חברינו הטובים מקפידה לצייר ל״זריפה״ ציור לכבוד יום ההולדת כל שנה, ובפורים האחרון היא אפילו התחפשה למלצרית בבית הקפה (עם טישירט אמיתי של מלצרי בית הקפה שמירב השאילה להם). 

מה משמח אותה:

מירב אוהבת מאוד לארח וגם לשמח. היא גם אמרה לי כמה פעמים שהיא שמחה להיקרא ״משמחת״ (בהקשר של שם הפינה בבלוג – ״ירושלמיות משמחות״).

מירב גם שמחה מאוד על שלל היצירות שנוצרות ועוד יווצרו בתחומי ״זריפה״: עבודות וספרים שנכתבו, קליפ שצולם וגם סצנה בסרט חדש שאמורה להצטלם בשטח בית הקפה. לקוחה שישבה תקופה ולמדה למבחני לשכת עורכי הדין, עברה את המבחן וחזרה לבית הקפה עם זר פרחים כאות תודה. למירב גם חשוב ליזום אירועים יצירתיים-אמנותיים במרחב של בית הקפה. בימים אלו (וכמה זה חשוב דוקא בימים אלו!) מתקיים ב״זריפה״ פסטיבל בהשתתפות אמנים שונים – פרטים כאן. 

היום מירב כבר שמחה לקרוא לעצמה ירושלמית. המתנה שקיבלה מדרור ליום הולדתה לפני חמש שנים, היתה גם עבורה כניסה מחודשת ומלאה אל העיר (הן מבחינת מגורים ותעסוקה, והן מבחינת תחושת השייכות). 

מירב מכירה תודה לכל צוות העובדים של ״זריפה״ ובראשם לשותפיה לדרך: דרור – בן זוגה, ונטלי – גיסתה (אחותו של דרור). 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

מירב סיפרה לי שכשהיא בעצמה יושבת בבית קפה או במסעדה ומזמינה קפה, היא פשוט מבקשת להגיד לברמן שהיא רוצה ״קפה טעים״ – ללא ספסיפיקציות והוראות נוספות. ושמעו קטע – הקפה שהיא מקבלת הוא תמיד טעים. 

לכאורה – בקשה של מה בכך, אבל להבנתי, זה הרבה יותר מזה. אולי זה מה שקורה כשבאמת סומכים על מישהו, וכשמשדרים לו שהוא וודאי יודע איך לעשות משהו כמו שצריך. כשמאמינים באדם, יהיה לו חשוב להוכיח את עצמו ולהצדיק את אותה האמונה בו.  

זהו הפוסט הרביעי בפינת ״ירושלמיות משמחות״. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓