בשנה שעברה אביגיל שלי ואני התחלנו לראות ביחד את סדרת האנימציה האוסטרלית המופתית ״בלואי״, העוקבת אחר חיי היומיום של משפחת כלבים מתוקה. אנחנו מתקדמות אט אט, פרק או שניים או שלושה כשיש לנו קצת זמן (כל פרק אורך כ-7 דקות). אביגיל בת 9 כבר, ומזמן לא צופה בסדרות מהסוג הזה – הקורונה שהגיעה כשהיתה סך הכל בת 4, האיצה מאוד את התבגרותה במחוזות נטפליקס ושאר הסטרימינג.
ולכן זו צפייה משותפת מופלאה כל כך. אביגיל עושה כמה צעדים אחורה אל הילדות המוקדמת והתמימה יותר, ואני צופה איתה – צפייה אימהית, רגשנית ונוסטלגית. היא כבר התרגלה לראות אותי בוכה ברגעי השיא של פרק כזה או אחר. כל פעם מחדש היא מחייכת אליי חיוך גדול ומעט מופתע ושואלת אותי: ״אמא, את בוכה?״, ואני מהנהנת מבין הדמעות, לא מצליחה לדבר ומחפשת טישו.
אנחנו עכשיו בעונה השלישית וככה״נ האחרונה של הסדרה, וכבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב כאן על פרק 5 – ״נולד אתמול״. האב באנדיט משחק עם בנותיו, בלואי ובינגו, משחק שבמסגרתו הוא עושה כאילו הוא נולד אתמול. הבנות מלמדות אותו שלכל אחד מהם יש שם, מהו שרפרף, וגם שתות שדה הוא דבר שאפשר לאכול. קצת אחר כך, כשהן מסתובבות איתו בשכונה, הן מסבירות לו שאסור לחטוף ולאכול אוכל של אחרים (כי כן, זה בדיוק מה שהוא עושה – ואני מאוד אוהבת את הרגעים האלה שבהם באנדיט, בזמן שהוא משחק עם בנותיו, נכנס לדמות בצורה מוגזמת ולא באמת מציאותית).
לבסוף, הן לוקחות אותו לפארק גדול ונותנות לו להביט בעלה שנשר מהעץ שמעליהם. יחד עם באנדיט אנחנו מתמקדות בעלה, בסיבים שלו ובאור שעובר דרכם. פלא.
המשחק נגמר. חזרה בבית הבנות מפנות את המדיח (אמא ביקשה), ואבא באנדיט יוצא אל הגינה. הוא יושב על הדשא ומתבונן בעלה.
כשאוריאל היה בן שבעה חודשים, הנחנו אותו לראשונה על מרבד דשא. אני זוכרת אותו ממשש את הגבעולים במשך הרבה מאוד זמן, כולו פליאה. הוא פשוט מעולם לא נתקל בדבר כזה קודם לכן – דשא.
הפליאה הילדית הראשונית הזו אפשרית גם לנו. לפעמים אנחנו צריכות איזה תירוץ או סיבה לשים לב באמת. בתוך מירוץ החיים הנטייה הטבעית שלנו היא לפספס את מה שבדרך. בפרק של בלואי, באנדיט ״מגלה״ את העלה ומתפלא ממנו בזכות משחק עם בנותיו.
ויש להתפלא \ יחזקאל רחמים
וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא אֲפִלּוּ עַל עָלֶה
שֶׁנִּתַּק מֵעָנָף וְנִמְסַר אֶל הָרוּחַ.
כְּשֶׁעֲרָפֶל עוֹלֶה כֹּה קַל לְהִתְעַלֵּם
מֵעוֹלָם וְעַלְעַלָּיו, מֵהַפֶּלֶא הַשָּׁלוּחַ.
וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כְּשֶׁחֶסֶד מִתְגַּלֶּה
בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וּבְכָל קְצֵה נְשִׁימָה,
כְּשֶׁקֶּסֶם הַבְּרִיאָה מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ עָלֶה,
בְּעוֹד יוֹם אֶחָד רָגִיל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
באחד מפרקי הפודקאסט המעולה של שיר ראובן, איך לעשות דברים, היא משוחחת עם יאיר גרבוז על זקנה והזדקנות. בעיניי זה אחד הפרקים המפתיעים והיפים ביותר בפודקאסט שבאמת כמעט כל עשרים הפרקים שלו מעולים (אני כבר ממתינה לעונה הבאה). גרבוז מדבר ומספר על האופן שבו הוא מקפיד ומצליח ״להיות בהווה מתמשך״, ובאותה נשימה הוא מזכיר את עמוס קינן שכתב על הגעגוע להווה.
כששמעתי את צמד המילים הזה, מייד נדרכתי. הרי אלו ממש פלאות היומיום עליהם אני כותבת ואותם אני מצלמת. אז חיפשתי ואני חושבת שמצאתי את הפסקה שאליה התכוון גרבוז. ב״ספר התענוגות״ קינן כתב כך:
״אבל היפה מכל הוא לעצום עיניים, ולהתגעגע בדיוק אל הדבר אותו אתה עושה בדיוק באותו הרגע. בלי הגעגועים האלה להווה, אין ערך גם להווה. אפילו אין צורך לעצום את העיניים. אפשר לעשות הכול גם בעיניים פקוחות, למה לא?״
אין לנו באמת אלטרנטיבה לזמן הווה. אנחנו תמיד נמצאות בהווה. גם אם מאוד ננסה, לא נצליח להיות בעבר או בעתיד. ובכל זאת, המחשבות שלנו הולכות כמעט תמיד אל מה שהיה (חרטה, געגוע, אכזבה, נוסטלגיה, עצב וכו׳) או אל מה שיהיה (התרגשות, לחץ, חרדה, דאגה).
אם תשאלו אותי, התרגיל הזה של געגוע להווה הוא תמצית כל הדברים כולם. להיות ברגע בו אנחנו נמצאות, אבל להיות בו באמת.
להביט בפרח שנפתח אט אט,
לטעום את הקפה של הבוקר,
להרגיש את חום ידה של בתי הקטנה בתוך כף ידי,
ולהתגעגע.
כמה טוב שיש אותך בהווה שלי. פוסט שהוא כמו שיר קטן
שירלי יקרה,
תודה לך על הקריאה, המילים הטובות והעין הטובה שלך.
Lao Tzu
If you are depressed you are living in the past"
If you are anxious you are living in the future
"If you are at peace you are living in the present
Perfect, Patricia.
This is exactly it.
נהדר. תודה ללי, שנתת, יחד עם עמוס קינן, מלים למשהו שאני מרגישה שהוא אמת גדולה. הפלא של להיות נוכחים ונרגשים בדיוק בזמן ובמקום בהם אנחנו נמצאים, לדעת את גודלם ולהתענג עליהם.
אמן ואמן,
הלוואי שנצליח במשימה הלא פשוטה הזו.
כל יום מחדש לנסות, ולפעמים גם להצליח.
תודה לך, אהובה.
מקסים מאד ❤️
תודה רבה, ענבל יקרה.
כיף שאת כאן.
פוסט נפלא, עדין כמו נימים של עלה שהשמש עוברת דרכו
תודה רבה, נעמה אהובה.
בשבח תשומת הלב לדברים הקטנים והעדינים.
דניאלה, כרגיל נפלא לקרוא אותך, תודה. בעיקר היום, זאת תזכורת חשובה חשובה.
ואשכרה נכנסתי לראות פרק של בלואי. פעם ראשונה. באמת סדרה קצת בודהיסטית — עלה לי קטע שהמשפחה יוצאת לחופש והאמא בלחץ ומזרזת את הילדים כי רוצה שהמשפחה תלך כבר לחוף הים להנות, והילדים מתרגשים מכל דבר קטן סביבם ובין היתר מזה שיש אמבטיה בחדר במלון ורוצים לעשות אמבטיית קצף במקום ללכת לחוף הים. השיעור של האמא היה לשחרר ולתת להם להנות מהכאן ועכשיו במקום הפנטזיה של מה ש'צריך' להיות הבילוי.
מיכלי אהובה,
איזה כיף שיש לנו (גם) את הערוץ הזה.
אני כותבת ואת מגיבה ואז אני עונה לך.
כמו איזו פלטפורמה מקבילה לכל שאר החיים..
ואיזה כיף שדגמת קצת בלואי. זו באמת סדרת מופת.
וזה גם מזכיר לי משהו שכתבתי פעם בפוסט ״חופשה משפחתית הכל כלול״:
מה שחשוב באמת
יש לנו נטייה להגזים, ובסוף הילדים צריכים מעט מאוד. כשהיינו בצרפת, בחלק מהטיול נשארנו בקוטג׳ קטן שסמוך אליו היתה בריכת שחייה. זה כל מה שעניין את הילדים – ללכת לבריכה. בכל יום יצאנו לאיזו אטרקציה או אתר תיירותי, אבל האמת היא שלא היה בזה צורך. כאן תוכלו לראות ולשמוע את דניאל כהנמן מרצה על מושג האושר ועל האני-החווה אל מול האני-הזוכר. בהרצאתו הוא מעלה שאלה מרתקת: לו היו אומרים לכם לקראת יציאה לחופשה שלא תזכרו ממנה דבר, ושכל התמונות שתצלמו בה יושמדו – האם הייתם עדיין יוצאים לאותה החופשה? ובהקשר שלנו, האם הייתן מתכננות את החופשה המשפחתית באותו האופן?
אני כל כך אוהבת לקרוא אותך ! אני מצרפת לך פה את השיר האהוב עלי בעולם של פסואה.
מעבר לפיתול הדרך
אולי יש בור, ואולי מבצר,
ואולי רק המשך הדרך.
איני יודע ואיני שואל.
כל עוד אני הולך בדרך לפני הפיתול
אני רק מביט בדרך שלפני הפיתול,
כי איני יכול לראות אלא את הדרך שלפני הפיתול.
לא היה מועיל לי כלל להביט לצד אחר
ולצד שאינני רואה.
בואו נייחס חשיבות רק למקום שאנו נמצאים בו.
יש די יופי בהימצאות כאן ולא בשום מקום אחר.
אם יש מישהו מעבר לפיתול הדרך,
שאלה יתחשבו במה שיש מעבר לפיתול הדרך.
זוהי הדרך בשבילם.
אם נצטרך להגיע לשם, כשנגיע לשם נדע.
לעת עתה אנו יודעים רק שאיננו שם.
כאן ישנה הדרך לפני הפיתול, ולפני הפיתול
ישנה הדרך בלי שום פיתול.
וואו, נטע.
תודה על זה – איזה שיר מושלם.
אני שומרת לי אותו למחשבה ואולי הוא גם יופיע בבלוג יום אחד.
פשוט נהדר!
ותודה גם על המילים הטובות – כיף שאת כאן.
התגעגעתי לקרוא אותך.
ולהתגעגע להווה זה בהחלט משהו מופלא ❤️
רעות יקרה,
תמיד כיף שאת באה לבקר.
תודה על התגובה והקריאה.
וחיבוק 🙂