הרמוניקה בריטריט

בימים אלה, אולי יותר מתמיד, אני מנסה לפעול בשני כיוונים: פנימה והחוצה. אני מנסה להיות קשובה לעצמי ולמה שנכון לי, ובמקביל אני משתדלת לעשות טוב ולשמח את היקרים לי ואת הסובבים אותי.

האיזון בין ההתכוונות פנימה להתכוונות החוצה לעולם אינו פשוט עבורי. לפעמים הכל מתערבב וקשה לי אפילו להבין מה הפנים ומה החוץ. אם אני יוצאת להפגין במוצאי שבת ומשאירה את הילדים בבית, האם עשיתי טוב לעצמי? האם עשיתי טוב לאחרים? האם הילדים הם אני עצמי או הסובבים אותי?

זה מורכב.

כבר כמעט ארבע שנים שאני שרה במקהלת הרמוניקה, ובשנתיים האחרונות יש לי הכבוד והעונג לנהל את המקהלה. נעה אביב הנהדרת שהקימה וניהלה את המקהלה עד לפני שנתיים, הרחיקה עם משפחתה אל ארצות הקור – ובמהרה מצאתי את עצמי נכנסת לנעליה הגדולות והמשמחות.

כך שהיום מקהלת הרמוניקה מהווה עבורי שילוב נדיר בין הכיוונים האלו שהזכרתי – פנימה והחוצה. אני עושה טוב לעצמי, ובתקווה אני גם מצליחה לעשות טוב לאחרים. גם כאן הכל מתערבב לי: פעם המקהלה היתה עבורי כיף טהור, היום יש גם אחריות ולעיתים כובד מסויים בתפקיד שאני ממלאת.

כך או כך, המקהלה מסבה לי תועפות של הנאה וסיפוק.

בספרו "BEGINNERS: The Joys of Being an Amateur", טום ואנדרבילט כותב בין היתר על שירה ועל השתייכותו למקהלה. הוא טוען ששירה היא לפני הכל פעילות חברתית-מדיטטיבית-תרפויטית שמסבה לנו הנאה, אבל שעם השנים היא הפכה (כמו הרבה מאוד פעילויות אחרות) לכזו שיש להתמחות בה – לכזו שלא כולם ״יודעים״ או ״יכולים״ לעשות ״כמו שצריך״.

לא פעם אנחנו מוותרות מראש על כל מיני פעילויות או מלאכות כי אנחנו חוששות שלא נהיה מספיק טובות בהן. כאילו שמישהו קבע שיש רף מסויים שאם אנחנו לא מגיעות אליו – אנחנו בחוץ. ברוב המקרים זה פשוט לא המצב.

ואנדרבילט הצטרף למקהלה שנשמעת קצת כמו הרמוניקה שלנו. במאמר במגזין TIME הוא כותב:

"I signed up with a group called the New York Choir Project, largely on the strength of two things: First, they did songs by Oasis and Eminem. Second, and more important, they didn’t require auditions."

הוא ממשיך ומתאר איך חזרות המקהלה הפכו לנקודת שיא בחייו, איך שבימי שני בערב הוא היה מגיע כבוי ומסיים את החזרה בתחושת התעלות. כפי שהמדע ונסיון החיים הראו, הוא כותב, שירה בצוותא פשוט טובה עבורנו – היא משחררת הורמונים מועילים, מורידה לחץ דם ועוד.

השנה, לראשונה – המקהלה שלנו עשתה ריטריט. יצאנו אל מחוץ לעיר, לנקודה כפרית מופלאה ולא רחוקה יותר מדי. במשך 20 שעות פשוט היינו יחד. ערב ולילה ובוקר. שוחחנו ושיחקנו, אכלנו ושתינו, נחנו ושרנו.

במקהלה אנחנו רגילות לשהות יחד שעתיים ברצף בחזרות שלנו. אולי קצת יותר כשיש לנו קונצרט. בריטריט, רצף השעות הארוך יחד כבר עשה את שלו. השהייה הרגועה המשותפת הזו היתה עבורי מרפא של ממש.

נשים ואנשים טובים, חברי וחברות המקהלה, לקחו חלק פעיל בארגון הריטריט – כך שבפועל, עשיתי מעט מאוד. היו שדאגו לקניות האוכל לארגון הבישולים והתורנויות, אחרים יצאו וקנו שתייה, היה מי שאחראי על תכנון לוח הזמנים, היו מי שהעבירו משבצות תוכן – וכולם לקחו חלק בהכנת הארוחות ובפינויין.

המקהלה שלנו היא קהילה. בריטריט הרגשתי את זה מאוד.

סת׳ גודין, בבלוג שלו שאני כה אוהבת, כתב על העוצמה והחשיבות שבקהילתיות:

There are people who get paid to play the flute or bassoon. There are far more people who volunteer to participate in a community orchestra. For many, rehearsals or performances are the high points of their day.

The metaphor is powerful, because it teaches us that we all benefit from having a community orchestra in our lives. 

מקהלה, תזמורת – זה כבר לא משנה.

תמצאו את הקהילה שלכן.

כל התמונות בפוסט צולמו בריטריט המקהלה שלנו שהתקיים לפני שבוע.

כתמיד, כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות?
הנה, ממש כאן ↓