חולמת ומגשימה מחדש

בפינתנו הפעם:

בת-אל פרץ היא נייליסטית, מדריכת ציפורניים ומעצבת גבות, ובעלת תואר ראשון להוראה לגיל הרך. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

האמת היא שרק לאחרונה, ממש לקראת עליית הפוסט הזה, בת-אל ואני הכרנו. 

חברתי אפרת גבעתי שלפני ארבע שנים בדיוק חנכה פה את פינת ירושלמיות משמחות, מתנדבת ועובדת מאז חודש אוקטובר במלון עץ הזית עם מפונים משדרות והסביבה. שאלתי אותה אם היא יכולה לחשוב על מישהי שמתאימה להתארח אצלי בפינה, והיא ענתה מייד: בת-אל פרץ.

וכך היה. 

קצת עליה • מה הסיפור שלה:     

בת-אל נולדה בהדסה עין כרם בשנת 1993 וגדלה בשכונת עיר גנים בירושלים. אביה של בת-אל היה אח בביה״ח כפר שאול, ואמה עבדה במשרד החינוך. לבת-אל חמישה אחים גדולים, והיא בת זקונים. 

כילדה בת-אל בילתה זמן רב עם הגדולים ממנה, וגם עם אחייניה שהיו כמעט בני גילה וממש ״כמו אחים״. הבית בו גדלה היה בית מסורתי, אך לאמה שהגיעה מבית דתי היה חשוב שבת-אל תלמד בבית ספר דתי.   

ביסודי רשמו אותה לבית הספר נווה עציון – ממ״ד ששכן בזמנו בשכונת בית וגן. עיר גנים היתה באותם ימים שכונה קשה ובת-אל לא היתה מסתובבת יותר מדי בשכונה, וודאי שלא בשעות הערב. גם מהסיבות האלו הוריה רצו להוציא אותה ללימודים מחוץ לשכונה.

בת-אל מתארת את עצמה כילדה טובה וביישנית. לאורך שנותיה ביסודי היא היתה נתונה לבריונות מצד שתי ילדות בכיתתה, ובכיתה ו׳ לראשונה הצליחה להחזיר להן ויחסי הכוחות ביניהן השתנו. במהרה הן אפילו הפכו לחברות טובות. 

בחטיבת הביניים בת-אל עברה ללמוד באולפנה לאומנויות ברחוב בן זכאי, מקום בו התפתחה ופרחה. בת-אל התלבטה בין מגמת תיאטרון ומגמת מוסיקה, ולבסוף בחרה במוסיקה. 

באותה תקופה היא ניגנה בגיטרה, ולמדה יחד עם אחיה אצל מורה פרטי. במהרה היא התחילה לנגן קלאסי: את יד ימין היא היתה צריכה לאמן להיות רפויה ולפרוט על המיתרים, ובה היא גם גידלה את ציפורניה שהיו צריכות להיות ארוכות ומשוייפות בצורה מסויימת. ביד שמאל, זו שלוחצת על הסריגים, הציפורניים שלה היו צריכות להיות הכי קצרות שיש. בת-אל התביישה באיך שהידיים שלה נראות והסתירה אותן.  

המורה הפרטי המליץ לבת-אל לעבור ללמוד באופן פרטי בקונסרבטוריון שבאקדמיה למוסיקה. היא למדה שם עד סוף התיכון וניגנה רסיטל לבגרות במוסיקה. 

בת-אל חזרה בתשובה בגיל 15.  הכל התחיל בכיתה ח׳: בל״ג בעומר חברותיה התעקשו ללכת ולעשות מדורה בגן סאקר. זה היה לילה שבת-אל זוכרת לרעה: רבים סביבה היו שם תחת השפעת אלכוהול וסמים. מהנקודה הזו ואילך נפתח איזה מרחק בין בת-אל לבין חברותיה. 

היא התחילה ללכת מדי יום שישי עם אחיה לבית כנסת ״חי טייב״ בשכונת עיר גנים לתפילת קבלת שבת. היא התחילה להתלבש באופן צנוע יותר, וגם החליטה שלא לראות טלוויזיה בשבת. בת-אל מתארת את התקופה הזו כתהליך משפחתי של כיבוד הדדי ומציאת דרך. 

בכיתה ט׳ היתה חצי שנה שבת-אל זוכרת את עצמה ממש לבד, בלי חברות. היה לה דוקא טוב במקום הזה: היא אהבה ללמוד והרגישה שהיא במקום הנכון. היא רצתה לבחור את החברות הנכונות לה, אלו שיכבדו את המקום שלה. אט אט נוצרה סביב בת-אל חבורה חדשה.    

אחרי התיכון בת-אל עשתה שירות לאומי בהדסה עין כרם בבית ספר מיוחד שנפתח ויועד לילדים חולים הנמצאים באשפוזים ארוכים. בת-אל שובצה במחלקה האונקולוגית והיא מספרת שבפועל תפקדה כאמא, ליצנית רפואית, מלווה מוסיקלית ומורה. פעם בשבוע עשתה לילדים שיעור ״מסביב לעולם״. וכך הם ״טיילו״ ובכל שבוע בישלו מאכלים ממדינה אחרת. היא התמסרה למחלקה באופן טוטאלי. 

האחראית על בת-אל בבית הספר ראתה כמה בת-אל נקשרת לילדים במחלקה – לקטנים היא היתה כמו אמא או אחות גדולה, ולנערים היא הפכה חברה או אחות. היא הבינה שחשוב שבת-אל תתחיל להיכנס לישיבות מחלקת אונקולוגית ילדים כדי שתבין מה הסטטוס הרפואי של הילדים השונים. בסביבות פסח התחיל גל של נפטרים בקרב ילדי המחלקה. הדבר טילטל את בת-אל, ואחרי הפסקה קטנה היא אט אט חזרה לעבודה במחלקה בצורה יותר מאוזנת.

בת-אל נרשמה למכללת אפרתה ללימודי הוראה לגיל הרך. היה לבת-אל חלום להקים גן ילדים לחולי סרטן – גן סטרילי שיוכל לקבל אליו ילדים תוך כדי טיפול ויהווה להם מקום חברתי קבוע. 

כבר בשנה א׳ במכללה היא ניגשה אל אחראית הגיל הרך עם הרעיון, ומצאה את עצמה עושה פרזנטציה לכל הצוות, כולל מנהל המכללה. נרשמה התלהבות רבה, והיה נסיון אמיתי לקדם את הפרוייקט מול ביה״ח הדסה, אך לבסוף הדבר לא צלח מסיבות בירוקרטיות. כמה שנים מאוחר יותר היא שמעה שפרוייקט דומה הוגשם במקום אחר – גן החלומות.

במהלך שנה א׳ במכללה בת-אל גם פגשה את אריאל. היא עבדה בסושיה שבקניון מלחה, הוא בא לאכול והם התחילו לפטפט. תוך חודשיים הם התארסו, ובקיץ בין שנה א׳ לשנה ב׳ הם התחתנו ועברו לגור יחד בעיר גנים. בת-אל הפכה לאמא בגיל 21. 

כשסיימה את לימודיה במכללה בהצטיינות, בת-אל עשתה סטאז׳ של שנה כגננת וקיבלה גן משלה לנהל (בשנת סטאז׳ נהוג בד״כ להיות גננת רוטציה). הגן בניהולה היה בארנונה בתוך מבנה מתפרק, והשנה היתה ארוכה וקשה. היא מאוד נהנתה והצליחה עם הילדים, אבל הלוגיסטיקה והצרות מסביב לא היו בשבילה. 

בת-אל התחילה להגיש קורות חיים ובמהרה מצאה את עצמה במשרד לבטחון פנים, עובדת כפקידה. תוך כדי העבודה במשרד, היא התחילה ללמוד קוסמטיקה באופן פרטי, והמשיכה ולקחה עוד קורסים ספציפיים בתחומים שעניינו אותה במיוחד ושרצתה להתמקצע בהם.

בשעות אחר הצהריים כשחזרה מהעבודה, היא היתה פותחת שולחן אצלה בסלון ועושה לנשים ציפורניים – לק ג׳ל. אריאל בן זוגה תמך מאוד – היה שם וטיפל והעסיק את הילדים. 

כשהעסק צבר תאוצה, הם החליטו להסב את חדר הכביסה שהיה בקצה המטבח לקליניקה קטנה. 

אז איך היא משמחת:

בשנת 2021, אחרי ארבע שנים במשרד לבטחון פנים ואחרי שחזרה מחופשת הלידה השלישית שלה, בת-אל החליטה שהיא מתפטרת. הלידה היתה קשה, ובת-אל הבינה באופן עמוק שהחיים קצרים ושהיא צריכה לעשות את מה שהיא אוהבת. 

היא זוכרת שאריאל אמר לה פעם שהוא רואה אותה בבוקר כשהיא יוצאת לעבודה והוא רואה אותה בערב לקראת העבודה בקליניקה – והיא כאילו שתי נשים שונות. הוא התייחס גם ללקוחות שלה, שנכנסות אליה כבויות, ויוצאות ממנה מוארות.

באותה שנה היא הרימה פרוייקט גדול יחד עם עמותת זכרון מנחם – יום פינוק למשפחות המתמודדות עם סרטן. בת-אל פתחה שם קליניקה, ולצדה עוד מתנדבות רבות – קייטרינג, סדנאות וערכות מתנה.

בשנת 2022 בת-אל ואריאל החליטו לעבוד לשדרות. למעבר הלא טריוויאלי הזה היו סיבות שונות: לאריאל היו בני משפחה רבים המתגוררים בעיר, וכמובן גם יוקר המחיה בירושלים.  בת-אל הרגישה שהיא כבר בשלה לקליניקה אמיתית, ולא רק פינה בקצה המטבח. 

בחנוכה לפני שנה הם הגיעו לשדרות: שכירות של דירה בת חמישה חדרים בבניין חדש עלתה להם פחות מחצי ממה שכזו היתה עולה בירושלים. 

בת-אל התאהבה בשדרות מיד. היא מספרת שעל אף שהיא ירושלמית שגרה באותה שכונה כל חייה, היא בקושי הרגישה את המעבר. גם תחושת ביטחון היתה – מיגוניות בכל מקום, ברחובות, בבתי הספר ובמרכז המסחרי. חדר השינה של שני ילדיה הקטנים יותר היה בממ״ד. היה פחד, אבל זה היה פחד שהם יכלו להתמודד איתו. 

בחצי השנה הראשונה שלהם בעיר היו ״טפטופים״. כבר בלילה הראשון היה צבע אדום. אבל היו תמיד התרעות עוד לפני כן, כך שהם הרגישו מוכנים. בחצי שנה שאחרי כן היה שקט מוחלט. ללא התרעות וללא צבע אדום.

אחד מחדרי הדירה החדשה הוקדש לקליניקה של בת-אל, והיא התחילה לבנות את עצמה מאפס. לאט לאט התחילו להגיע לקוחות ולקראת החגים של השנה היא כבר היתה בתפוסה מלאה. 

ביום חמישי שלפני שמחת תורה הגיעו לשדרות הוריה ודודתה של בת-אל להתארח לכל החג. אביה של בת-אל שהוא במצב סיעודי, ישן בממ״ד. הילדים ישנו בסלון. ב-6:30 בבוקר הם התעוררו לכריזה ״צבע אדום״ (לא ידעתי, אבל מסתבר שבדרום לא מופעלת סירנה אלא ישנה כריזה בקולה של אישה). עדיין חדשים בעיר, אחרי חצי שנה של שקט ובפעם הראשונה שמתארחים אצלם כך, המשפחה התעוררה לבלבול ובהלה גדולה. כולם התכנסו בממ״ד. 

בשלב מסויים, כשהצבע האדום לא נפסק, ההורים והדודה התחילו להילחץ ובת-אל ניסתה להרגיע אותם. היא יצאה יחד עם אריאל למרפסת לראות מה קורה – ובאופק, באיזור הקיבוצים, הם ראו כמויות מטורפות של עשן שחור. בשלב הזה הם גם התחילו לשמוע יריות וראו מרחוק חיילים (כך הם חשבו לעצמם).

ההורים ביקשו להדליק טלוויזיה, ורק כשהדליקו האסימון נפל. הכותרת באולפנים היתה משהו בסגנון ״הקיבוצים בעוטף כבושים״. בשלב הזה כולם הכניסו לממ״ד את הטלפונים. 

אריאל יצא שוב למרפסת וצעק לאנשים שהוא ראה שהולכים לבית כנסת שיחזרו הביתה. במקרה של חדירת מחבלים לעיר אמורה היתה להישמע כריזה מיוחדת, אך נשמעה רק כריזת ״צבע אדום״. יום חג, ולמי שלא הדליקו טלוויזיה וטלפונים לא היה מושג מה קורה.

המשפחה ישבה בממ״ד עד ליום ראשון בצהרים, ואביה של בת-אל שהיה אמור להיות כבר בבית, היה צריך בדחיפות את התרופות שלו. בת-אל ניסתה להתקשר ולמצוא פיתרון – לא היה מענה במד״א וגם לא במשטרה, וכשהיא התקשרה לעיריית שדרות הם עדכנו אותה שהם בקריסה ולא יכולים לעזור.

התקבלה החלטה שהם מפנים את עצמם. הם התארגנו תוך זמן קצר ויחד עם בני משפחתו של אריאל שגרו בבניין ליד, יצאו את העיר. הנסיעה היתה תחת אש ובכבישים מלאים במראות קשים מנשוא. 

את השבוע הראשון חזרה בירושלים הם העבירו אצל הוריה של בת-אל. משם הם עברו למלון עץ הזית ובו שהו שלושה חודשים. החודש הראשון היה מאוד קשה, ולאט לאט הם התרגלו. באיזשהו שלב הם החליטו שהגיע הזמן לחפש להם דירה, ודי מהר הם גם מצאו – בשכונת ארנונה הצעירה. 

ועכשיו, שוב, בת-אל מרימה את העסק שלה מחדש. חזרו אליה לקוחות עבר רבות, על אף שהיא באיזור אחר לגמרי בירושלים. היא סיפרה לי שב-7 באוקטובר הטלפון שלה התמלא בהודעות מלקוחותיה הירושלמיות שדאגו לשלומה, והדבר חימם את לבה.   

בת-אל מקבלת לקוחות בקליניקה שבביתה, והיא מתמחה באיפור קבוע לגבות (מיקרו בליידינג) ובציפורניים. היא מלמדת את תחום הציפורניים באופן פרטי, ויש לה גם קורס דיגיטלי. היא מאוד מתגאה בתלמידות שלה שכבר הרימו עסק משלהן. לבת-אל חשוב לעודד נשים להגשים את עצמן, ולהתוות להן את דרכן המקצועית.  

ניתן ליצור עם בת-אל קשר בטלפון 052-4506283

מה משמח אותה: 

• קפה וטבע
• מוזיקה טובה 
• שלושת ילדיה (״המהממים״)  
• לשמח אנשים ובעיקר נשים

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

האופטימיות. ללא ספק. 

בשנים האחרונות בת-אל התחילה את העסק שלה פעם, ועוד פעם, ועוד פעם ועכשיו שוב. כששוחחנו על המסע הזה שלה ושל משפחתה, החיוך כמעט ולא ירד משפתיה. 

אנחנו נתונות בתקופה שקל לשקוע בה לעצב וייאוש. בת-אל, שמאורעות ה-7 באוקטובר השפיעו עליה ועל משפחתה באופן ישיר, דוקא מלמדת אותי אחרת: להביט אל הכאן ועכשיו – אל מה שיש, ובמקביל להביט קדימה ולהתחיל להגשים חלומות מחדש.

כבר עשרים ושניים פוסטים עלו בפינת ירושלמיות משמחות! 

אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓