לצלם את העכשיו

טט ברולה בטיול שנתי
כבר שנים שלא הייתי מלווה בטיול שנתי

או בכלל באיזשהו טיול של הילדים. הילדים שלי (ואני מניחה שגם שלכן) כבר לא כל כך יוצאים לטיולים מבית הספר בשנים האחרונות. היה אולי משהו קטן, איזו גיחה לפארק בשכונה – אבל טיולים כמו שהיו, כבר שנתיים שאין.

וגם כשהייתי מלווה, רק פעמים בודדות השקעתי והבאתי איתי את המצלמה. פעם אחת כזו היתה כשליוויתי את הטיול השנתי של אוריאל בכיתה ג׳, בחודש מאי שנת 2018.

חטיפים בטיול שנתי
מה אנחנו בוחרות לצלם ולמה

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט: מה מביא אותנו לפתוח את הטלפון ולצלם? וגם מעניין אותי במקרה שלי: מה הם האירועים אליהם אני בוחרת להביא איתי מצלמה? מה נחשב מבחינתי ״חשוב מספיק״?

ואז מגיעה כמובן שאלת ההמשך: מה הן התמונות שבדיעבד יהיו לנו היקרות ביותר? מה הן התמונות שכשנביט בהן בעוד שנים, ידליקו לנו משהו קטן בלב – ונגיד לעצמנו ״הו, וואו״.

חטיפים בטיול שנתי בית הספר קשת
ותראו, זה בעצם מאוד אינדיווידואלי כל העניין הזה

כל אחת מאיתנו ״מופעלת״ מדברים שונים, ותמונות שונות ירגשו אותנו כשנביט בהן בעתיד. במקרה שלי, אחד הדברים שממש מפעילים אותי כשאני עוברת על תמונות – זה אפקט הד״ש מהעבר (כתבתי על זה פעם פוסט שאני מאוד אוהבת).

אני מתכוונת לאותן התמונות שטומנות בתוכן משהו שלא באמת זכרתי, משהו שכשאני רואה אותו אני נזכרת מחדש בהתרגשות. הקטע הוא שאלה בדרך כלל דברים מאוד קטנים ולכאורה לא משמעותיים.

ממתקים בטיול שנתי
אני אתן לכן דוגמא:

נגיד שאני מביטה בתמונה שצולמה במטבח ילדותי – אי שם בשנות השמונים: מה שעשוי לרגש אותי ולשמח אותי במיוחד זו אריזת השוקולית המונחת על השיש מאחורה. יואו, אני אחשוב לעצמי, ככה נראתה פעם אריזה של שוקולית!! נכון! לו המטבח היה מסודר בשעת הצילום, הפלא הזה לא היה שם.

כי כמובן שזוהי גם דוגמא לפלאות היומיום – אותם הדברים היומיומיים והפשוטים שאנחנו לעיתים מפספסות, אבל בעצם הם עשויים להיות הקסומים מכל. אגב, אם תיכנסו לאותו פוסט שכתבתי בשם דרישת שלום מהעבר ותגללו מטה עד לתמונה האחרונה, תמצאו צילום של עטיפת טופי ישנה שמאיזושהי סיבה החלטתי לשמור. גיליתי אותה מחדש לפני קצת יותר משנה והיא ריגשה אותי.

ילד פותח טט ברולה
אוקיי, נדמה לי שעליתי על משהו

על פי אותו ההגיון, התמונה הזו של אוריאל פותח סוג של טופי (זה לא באמת טופי, זו זוועה חיה הדבר הזה) – אולי תרגש אותו ואותי בעתיד?

האמת שהיא קצת מרגשת אותי כבר עכשיו. לא רק בגלל הממתק, בגלל השעון שלא זכרתי שהוא ענד כבר אז (הילד שהיה בכיתה ג׳ הוא עכשיו בכיתה ז׳) ובגלל חולצת בית הספר שמאז שהתחילה הקורונה כשהיה בכיתה ה׳ הוא כבר כמעט והפסיק ללבוש. ועכשיו הוא כבר בבית ספר אחר.

חטיף בטיול שנתי
חזרה לטיול השנתי של אוריאל

אחד הדברים שאני זוכרת שהפתיעו אותי באותו טיול שנתי שליוויתי, היה כמויות הממתקים והחטיפים שהילדים הביאו איתם. תיקים עמוסים בסוכר ומונוסודיום גלוטמט.

ואני בשום פנים ואופן לא בריאותנית – באמת שלא. אני בעצמי אוהבת סוכריות וחטיפים (הרבה יותר ממה שאני אוהבת שוקולד – שזה, אגב, אחד ההבדלים המובהקים ביני לבין מי שהתחתנתי איתו), ועדיין העושר והמגוון היממו אותי.

ממתק בטיול שנתי
אז החלטתי לתעד את כל היופי הזה

לאורך יום הטיול בכל פעם שהילדים קיבלו רשות מהמורה להוציא חטיפים, עברתי וביקשתי מהם להציג לי את השלל – ואז צילמתי.

כך שאתן בעצם מקבלות פה מעין מסמך תיעודי מצולם: אלו הם החטיפים והממתקים שילדים בכיתה ג׳ בישראל הביאו איתם לטיול שנתי באביב של שנת 2018. יתכן שזה לא מסמך מסעיר נכון לשנה זו, אבל בעוד עשור או שני עשורים – יתכן מאוד שהוא יהיה (לפחות עבור נשים נוסטלגיות כמוני).

חטיפים בטיול שנתי
ופתאום בשעת הכתיבה אני נזכרת בספר שאני מאוד אוהבת

מייד ניגשתי והורדתי אותו מהמדף, ונזכרתי שוב כמה הוא נהדר. ובעיניי, הוא עוסק בדיוק בדבר עליו אני כותבת כאן היום. הספר ״היה לנו אוצר – רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים״ שכתבה עדי יפת פוקס יצא בשנת 2008. הוא מכיל בתוכו תמונות יפיפיות של חפצים פשוטים שהיו בכל בית באותן שנים, מלוות בזכרונות וסיפורים.

לדעתי, שם הספר הוא מושלם: היה לנו אוצר. זה בדיוק זה. במבט לאחור אנחנו מבינות שהיה לנו אוצר: הפשוט והיומיומי שהקיף אותנו היה אוצר של ממש.

ממתקים בטיול שנתי
אבל רגע, זה בעצם אומר ש –

מה שמקיף אותנו היום, הוא כבר עכשיו האוצר שלנו. הביטו סביב – אתן מוקפות פלאות ואוצרות. כמה נעים לחשוב על הכל באופן הזה.

גם גרטשן רובין, יקירת הבלוג, מדברת על אותו העניין. בפרק הזה של הפודקאסט שלה ושל אחותה, היא מתארת את הרעיון שלה ליצור ״אלבום של העכשיו״ – אלבום ובו תמונות של הדירה שלה, של הרחוב שלה, של המזווה והמטבח ועוד. הדברים הללו נדמים לנו לא פעם כטריוויאליים בנקודת הזמן הנוכחית, אבל במרחק של שנים – הם יתפסו בעינינו נפח ומשמעות.

חטיפים בטיול שנתי
אני עוד לא מתחילה ליצור ״אלבום של העכשיו״

כמו שגרטשן רובין ממליצה, בעיקר מכיוון שיש לי יותר מדי אלבומים אחרים שמחכים שאצור אותם. כאן כתבתי על מערכת היחסים האישית שלי עם צילום, תמונות ואלבומים – סוגייה כואבת בעשור האחרון, שאני רוצה ו(עוד לא מספיק) משתדלת לתקן.

אבל אני בהחלט מקפידה לצלם את העכשיו, את היומיום, את הדברים הקטנים – שהם בעצם הגדולים ביותר. וגם כשאני מצלמת עבור לקוחות, אני בעצם מייצרת להן גלריה של היומיום שלהן – פלאות בהתאמה אישית.

נחש גומי בטיול שנתי

זה לא סתם נחש גומי, אלה לא סתם אפרופו ותפוצ׳יפס.

אלה חתיכות קטנות מהיומיום שלנו, אני רוצה לנצור גם אותן.

חטיפים בטיול שנתי
את כל התמונות המופיעות בפוסט הזה צילמתי במאי 2018 בטיול שנתי של כיתה ג׳ בבית הספר קשת – לאיזור בית גוברין.
יצא לכן לצלם פעם תמונות של העכשיו? או להביט בתמונות של העכשיו של פעם, ולהתרגש?
כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? 
הנה, ממש כאן ↓

18 Comments

    • תכלס צריך לעשות יום כזה פעם בשנה או בכמה שנים,
      שעוברים בבית ומצלמים דברים קבועים שהולכים ומשתנים.

  • פוסט מרגש, העלה בי זכרונות מטיולים שנתיים שלי 🙂
    מאד נהנית לקרוא אותך ולהרהר בנושאים שאת מעלה. תודה!

    • איזה כיף שהתחברת ונזכרת, יפעת!
      זה מעניין – לי עצמי אין כמעט בכלל זכרונות של ממתקים וחטיפים בטיולים שלי כילדה!
      אבל הלוואי שהיו לי תמונות מאז…

  • אחלה תיעוד של הרגע. עשית לי חשק לצאת לטיול שנתי! לוקחת את הטיפ שלך וחושבת מתי ומה לצלם ברגע. תודה ????

    • תודה לך, עמית – על הקריאה והתגובה כאן.
      באמת מעניין לחשוב על זה.
      כל צילום הוא יצירה, וכל אלבום או תיקייה מסודרת הוא סוג של אוצרות.

  • העלית פה שאלות מעניינות! צריכה לעבור על מאגרי התמונות שלי ולחשוב על תשובות. בדרך כלל זה אינסטינקט לא מוסבר…

    • זה באמת יכול להיות מדליק לעשות מעבר על תמונות ישנות ולראות איפה צולם ״העכשיו״.
      ביום שהתחתנתי – הצלם הגיע אלינו לצלם את שלב האיפור והשיער, והוא עבר וצילם תמונות של הדירה שלנו אז.
      באותה תקופה עוד לא צילמתי צילומי פלאות יומיום כמו שאני מצלמת בשנים האחרונות,
      והתמונות האלה מאז – של הדירה שהיתה ואיננה – ממש יקרות לי.

  • שאלה מרתקת- מה גורם לנו לעצור ולצלם. קשה להצליח ללכוד בדיוק את ה”למה” של הרגע הזה. אני ממש משתדלת לצלם כל הזמן את השגרה. נראה לי שכל עוד הילדים קטנים (יחסית), אני מתגעגעת לרגעים איתם אפילו תוך כדי שהם קורים.

    • זה נכון – את באמת מצלמת המון תמונות שגרה ויומיום ומייצרת בכך המון זכרונות קסומים.
      ולדעתי זו סגולה ממש – היכולת לתת מבט נוסטלגי ומתרפק על ההווה.

  • בזכותך יצאתי השבוע לטיול פלאות. צילמתי וצילמתי וצילמתי וכהשגעתי הביתה והתבוננתי – ראיתי בעיקר שמיים. היה כזה יום בהיר, שזה באמת היה פלא
    וחוץ מזה, גיליתי משאית במבה (ממש – עם כל הפרסומת מודבקת עליה, מתחילה להתקלף) שמישהו הוסיף לה מדרגות, מזגן ומיכל מים והפך אותה לבית. הרגשתי בתוך סיפור
    בצהרים התברר שהיא של דוד של חברים של הילדים, שהחבר בן ה8 ביקש מדוד שלו שייקח דווקא משאית במבה ושהגן של הבת שלי הלכו לבקר שם היום. קיבלתי סיפור שגם הוא חתיכת שמיים והרבה רגעים של נשימה

    • הי שירה!
      איזה כיף ״שהוצאתי״ אותך לסיור פלאות 🙂
      וכן – יש ימים כאלה שאני מוצאת את עצמי מצלמת הרבה מאוד שמיים (דווקא בעיר!) – כתבתי על זה פוסט אפילו.
      הסיפור על משאית הבמבה הוא אדיר. חלומו של כל ילד ממש.
      תודה רבה על הקריאה והתגובה פה. שימחת מאוד.

  • איזה פוסט מקסים, כרגיל. הספר שהזכרת וגם מה שכתבת הזכיר לי את השיר שממנו הכותרת מצוטטת שהוא אחד השירים שאני הכי אוהבת, של זלדה ובכלל. אני שמה אותו כאן כדי לחשוב ביחד על זה שאנחנו תמיד מצלמות באירועים מיוחדים וחגיגיים ודווקא בפנאי הזה, ביומיום שהיא כותבת עליו בשיר, בנחת, אנחנו לא שולפות מצלמות. זה כמו ששלושת החודשים בחייו של תינוק ראשון מתועדות ברמת הדקות והשנים שאחרי והאחים שאחרי, הרבה הרבה פחות.

    הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
    עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר.
    פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים.
    פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
    יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרהֹ שֶל זִיו,
    ֹשטוֹת אַט-אַט בְּדוּגִית הַשָלוֹם
    עִם הַיָרֵחַ
    וְעִם הַמַּזָלוֹת.

    • איזה שיר יפה. לא הכרתי אותו, תודה רבה שצירפת אותו כאן!
      מאז שיש לי טלפון חכם (תשע שנים ככה) – אני מצלמת הרבה יותר את היומיום.
      אני חושבת שכל התפיסה הצילומית שלי השתנתה מאז,
      ועם השנים זו גם הפכה תפיסה רחבה יותר, של פלאות היומיום.
      תודה רבה, נועה, על הקריאה והתגובה כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.