מורטת עצבים

מדינה בהמתנה.

ומי אנחנו, ומי אני שאעז לכתוב כאן שאני לא מצליחה להתרכז, וכולי בציפיה דרוכה ובחרדת אימים ממה שהתקופה הקרובה תביא. קטונתי. אין לי אפשרות להבין את מה שעוברות משפחות החטופים והחטופות.

אבל אני בכל זאת מנסה.

ממש לאחרונה חוויתי המתנה. במשך חודש ושבוע המתנתי בדריכות לתשובות בנושא שהיה חשוב לי. ככל שהזמן עבר, ההמתנה הפכה קשה יותר. נדמה לי שכמעט לראשונה בחיי, הגעתי לרגעים בהם מרוב המתנה ואי וודאות הרגשתי לחץ פיזי ממש.

התחושה הגופנית היתה מעין צניחה פנימית פתאומית מבית החזה מטה. ואז שוב. והפוגה. ושוב.

במהלך השבועות הללו חשבתי על משפחות החיילים הלוחמים. חשבתי על משפחות החטופים שכבר חמישה עשר חודשים ברצף נמצאים באי ידיעה ובהמתנה מזעזעת. תיארתי לעצמי שהתחושה הפיזית הזו שאני עוברת, היא אולי שבריר של שבריר מהתחושה הבלתי נגמרת של המשפחות.

אני נזכרת עכשיו בדימוי ששמעתי בפודקאסט מפי אמא של חטופה. היא אמרה שהדרך היחידה בה היא יכולה לנסות ולהסביר את מה שעובר עליה מאז ה-7 באוקטובר, זו התחושה שהורה מרגיש כשהילד הקטן שלו הולך לאיבוד – התחושה הנוראית והבלתי ניתנת להכלה שנמשכת עד לרגע בו הוא נמצא.

פעם כשהיה בן 6, אוריאל הלך לי לאיבוד בחוף הים. במשך כדקה או שתיים לא מצאתי אותו, ואני מניחה שאלו היו שתי הדקות הארוכות בחיי.

אז ככה, היא אמרה. רק שזה נמשך ונמשך וכבר שנה ושלושה חודשים שהיא לא מוצאת את הילדה שלה.

הבוקר שמעתי ברדיו שיחה עם דניאל ליפשיץ, נכדו של החטוף עודד ליפשיץ. הוא ניסה לתאר את המצב בו משפחות החטופים נמצאות, וחזר שוב ושוב על הביטוי ״סגירת מעגל״. כפי שהוא הציג זאת, הצורך העיקרי של המשפחות הוא לקבל חזרה את יקיריהם ובכך לסגור מעגל.

לקבל אותם חזרה, כך או אחרת.

כשרייצ׳ל גולדברג פולין הספידה את בנה הירש היה משפט אחד שריגש אותי וזעזע אותי יותר מכל:

"OK, sweet boy, go now on your journey. I hope it’s as good as the trips you dreamed about because finally, my sweet boy, finally, finally, finally, finally, you’re free."

וגם זו סגירת מעגל.

אני קופצת חזרה אל החיים הקטנים שלי:

אחרי המתנה של חודש ושבוע, לפני כמה ימים קיבלתי במייל את התשובה. לצערי זו לא היתה התשובה שקיוויתי וציפיתי לה.

אבל לפחות עכשיו אני יודעת, ומשהו בי נרגע.

הלוואי שכמה שיותר מהמשפחות סופסוף יידעו באמת, ויסגרו מעגל. הלוואי שכמה שיותר מהמשפחות יקבלו את התשובה לה הם מצפים כל כך.

הלוואי שימצאו את מי שאבד להם.

התמונות המופיעות בפוסט צולמו הבוקר בשיטוט פלאות מהיר במרכז העיר ירושלים. בכל מקום ראיתי צהוב.
כל כך אשמח אם תכתבו לי. 
הנה, ממש כאן ↓

6 Comments

  • דניאלי
    כמה המילים שלך טובות.
    אני לא מצליחה לחבר כמוך, לפעמים שאני לא מצליחה לארגן לעצמי את המחשבות, אני באה לקרוא את הבלוג. היום דייקת מאוד, כנראה שאני לא היחידה שמרגישה ככה.
    תודה לך
    על החיבור המופלא, הצילום שדייק את כוונותייך עוד יותר ועלייך באופן כללי.
    ❤️

    • מעייני, שמחה שלפעמים אני מצליחה לדייק לך את מה שבפנים. זו מחמאה וזכות גדולה.
      אוהבת אותך.

  • תמונות חזקות במיוחד דניאלה – ממש תופס כמה הדבר הזה הוא כל כך יום יומי ושזור במרקם החיים של כולנו

    • מיכלוש אהובה, תודה כתמיד על הקריאה והתגובה.
      האמת שאני ממש מתחרטת שלא צילמתי יותר את המרחב הציבורי לאורך השנה וחצי האחרונות.
      זה לגמרי מספר סיפור.

  • דניאלה אהובה,
    תודה שכתבת.
    אני כמוך אוספת קצת מילים לתקופה הבלתי
    נתפסת הזאת, כל פעם בלתי נתפסת במובן חדש.
    תודה על השיתוף, זו חוויה עצומה להשתתף ולהיות שותפים!!!

    • תודה לך, רותי יקרה מאוד על המילים הטובות שלך.
      אכן, פשוט בלתי נתפסת התקופה הזו אנחנו חיות בתוכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *