בפרק 3 של פודקאסט שאני מאוד אוהבת, הלא הוא הבית האופטימי (שכתבתי על הספר המופלא עליו הוא מבוסס כאן) הסופרת והמנחה, שירלי אבנון קרייזל, מדברת על ארבעה דברים:
- דברים שאנחנו רוצות ועושות (אני רוצה לכתוב בלוג ואני כותבת בלוג)
- דברים שאנחנו לא רוצות ולא עושות (אני לא רוצה לקפוץ באנג׳י, אני לא קופצת, לא קפצתי ולא אקפוץ!)
רגע הפסקה. עד כאן זה פשוט, נכון? ממש עולם מושלם. אבל בדיוק בנקודה הזו זה נעשה מורכב יותר.
- דברים שאנחנו לא רוצות ועושות
- דברים שאנחנו רוצות ולא עושות
וכששירלי דיברה על ״רוצות ולא עושות״ הבנתי בדיוק. כי יש לי דברים כאלה שאני יודעת שאני רוצה. אני באמת באמת רוצה, אבל לא עושה. אני לא עושה את הדברים האלה כי אני מפחדת לא להצליח. אני לא עושה את הדברים האלה כי אני מפחדת לצאת מגוחכת.
אפילו לכתוב כאן את הדברים האלה שאני רוצה, אני קצת מפחדת. ברגע שאכתוב את הדברים שאני רוצה, הם כבר לא יהיו רק אצלי בראש. ברגע שאכתוב את הדברים כאן, הם יתחילו לבצבץ החוצה אל העולם ואז גם אולי יהיה איזשהו סיכוי שהם יקרו בסוף. איזה פחד.
ממש בזמן כתיבת שורות אלה אני מתלבטת ומתחבטת, אבל אני הולכת לעשות את זה. כי כבר אחרי חצות והפוסט הזה צריך להיכתב.
אני רוצה לדבר בפני נשים ואנשים. אני רוצה לדבר על פלאות היומיום, ועל שיטוט ואיתור פלאות במרחבי חיינו. אני רוצה לדבר על האוצר שהוא הרגע הזה, עכשיו בדיוק. אני רוצה לדבר על מה שטוב דיו, ועל ההתנגדות למושלם. אני רוצה לדבר על ד״שים מהעבר ועל סרנדיפיטי (או כמו שאני קוראת לזה, צירופי קסמים). אני רוצה לדבר על צבעוניות וחיים יצירתיים. אני רוצה לדבר על בתים ועל הזמן החולף. אני רוצה להקריא שירים שתרגמתי. אני רוצה להראות תמונות שצילמתי.
אני לא יודעת באיזה פורמט ואיפה ומתי ואיך. אני רק יודעת שאני רוצה.
הנה, כתבתי את זה.
ביום שישי האחרון גיליתי שיש עוד משהו שאני רוצה, ואפילו לא ידעתי שאני רוצה אותו.
הכל התחיל לפני שלוש שנים כשהצעתי לננה ורשבסקי להיות ירושלמית משמחת כאן בבלוג ולשמחתי היא הסכימה. ננה היא יוצרת, מספרת סיפורים ובעלת הסטודיו בובות געגוע. יותר מהכל היא אישה מיוחדת במינה, כזו שכל דבר שהיא נוגעת בו הופך יפה ומואר וטוב. פשוט כך.
אז כבר שלוש שנים שאנחנו חברות, באינסטגרם ובחיים עצמם, ולקראת סוף חודש יוני ננה כתבה לי והזמינה אותי לאירוע פתיחת השנה של הסטודיו שלה, מעין שוק אמנות מקומית. היא הזמינה אותי כאורחת, אבל הוסיפה בסוף: ״אם את רוצה (רק אם בא בטוב!!) מוזמנת להביא מגנטים או תמונות ולמכור גם, אם תרצי נארגן שולחן, וכל דבר אחר שתצטרכי״.
קראתי וחשבתי לעצמי – אני? בשוק אמנות? הרי מעולם לא עמדתי ומכרתי כך את הפלאות והמגנטים שלי. כמה חשוף, ככה מבהיל. ואם לא יקנו ממני כלום? ואם אין לי בכלל מספיק מה למכור? ואם זה ייצא עלוב ומביך?
אבל ההזמנה של ננה, בהיותה ננה – היתה טובה ועדינה, כמו ליטוף קטן ונעים לכיוון הנכון. וכעבור כמה שעות עניתי לננה שאשמח מאוד (ובפנים חשבתי לעצמי אאאאאאההההההההההההההההה).
ואז מערבולת-מעבר דירה (כתבתי על זה לאחרונה כאן וגם כאן), ואט אט מבין הקרטונים התחלתי להתאפס גם על השוק הקרב ובא. זה היה מלחיץ מאוד, וגם מרגש והכל ביחד.
ביום שישי בסטודיו של ננה – לצד הפלאות שלי הפרושים לראווה, בחברת נשים יוצרות מוכשרות, בינות מפגשים מרגשים עם הבאות והמתעניינות – הבנתי שזו בדיוק המתנה שקיבלתי לחג:
ננה הזמינה ואני נעניתי, וכך מצאתי את עצמי במקום שמשמח אותי. מקום שאפילו לא ידעתי כמה אני רוצה בו, אבל הנה – מסתבר שאני רוצה.
רוצה ועושה.
איזו הפתעה סידרת לי פה!
אז לפתוח עיניים ואוזניים, לראות את הזדמנויות שבאות, וקודם כל להגיד כן, גם אם הוא עדיין חלוש ומהוסס, בדיוק כמו שעשית עם ננה. ואז מתחילים לאמן את השריר הזה, לעמוד שם יותר בנח, למצוא את היציבות. תנועה מביאה תנועה ♡
תודה מותקלה.
שירלי אהובה,
כתבתי וכתבתי אתמול אל תוך הלילה, ואז ראיתי שעלה אצלך פרק חדש. עשיתי הפססקה והאזנתי, והרגשתי שאת מדברת אליי – כאילו כבר משיבה לי על מה שבדיוק כתבתי ואפילו עוד לא פרסמתי.
ותודה לך על הקריאה ועל מה שכתבת כאן. זה בדיוק זה.
איזה כיף שעשית את זה, וכמה הכל צבעוני ויפה ומוקפד! נראה מקסים מאד מאד
תודה רבה, ענבל יקרה, על הקריאה ועל המילים הטובות.
והלוואי שהיית יכולה לקפוץ לבקר בשישי – אולי בפעם אחרת?
מקסים ❤️❤️❤️ אלופה!
תודה, קלזי אהובה.
אני מחכה להרצאה דניאלה! ותמיד כיף לקרוא את מה שאת כותבת. כל כך ברור ומעומק הלב.
גם אני מחכה להרצאה / סדנה / שיחה / אלוהים יודעת 🙂
תודה, לאה יקרה, על הקריאה והמילים הטובות.
את נפלאה.
והפלאות שלך מרגשות אותי במקום עמוק, וההזמנה הזאת היתה כולה האמירה הזאת – זה מרגש ואני רוצה שזה יהיה בעולם.
ואת הסכמת.
(ואז כתבת על זה כל כך יפה. כמו ציידת של קולות פנימיים. כל כך מרגשת)
אוהבת אותך מאוד❤️
אוי, ננה. כמה יפה כתבת לי כאן, וכמה את מרגשת אותי מחדש.
ביום שישי הרגשתי כמו ילדה קטנה, סקרנית ונלהבת, שבאה לשחק סופסוף עם הילדות הגדולות.
שוב תודה על הכל מעומק הלב.
דניאלה, איזו מרגשת את. חשוב חשוב. איזה תרגיל נהדר לקראת השנה החדשה, לעצור ומלא את מטריצת הרוצה/עושה. אצלי יש יותר מתי 'עושה ולא רוצה'. בשנה החדשה צריך יותר מה'רוצה ועושה'. רק צריך רגע לעצור להיזכר מה זה.
וכמה מרגש (ונכון נשמע לי) הרעיון שלדברי, ותשתפי נשים ולא נשים בחוכמה שלך. בדיוק היום חיפשתי איזה מסמך ישן בקבוצת וואטאס עמוסה ומצאתי את שכתבתי עוד בשנה 2020: "לצטט את דניאלה: אם שמים לב אפשר כל יום לראות נס"… כבר תקופה ארוכה שאני לומדת ממך
מעניין אותי מאוד לשמוע על העושה ולא רוצה שלך. הצלחתי לחשוב רק על כאלה שהם נכונים חלקית לגבי. כלומר, שאני לא יכולה לומר עליהם שאני לגמרי לא רוצה בהם, אולי שהם מעצבנים ומתישים אבל שאני יודעת שהם חשובים. משהו כזה.
תודה רבה על הליווי המתמיד והמרגש שלך. את ממש איתי כאן מתחילת הדרך. זכיתי.
אני גאה בך על האומץ לרצות, קודם כל בינך לבין עצמך, כי זו גם חתיכת אומץ, ואז על האומץ להעלות את זה על הכתב. מאחלת לך שנה שבה הרצונות יתחילו להתממש, אני הייתי שמחה לשמוע אותך מדברת על פלאות היומיום.
תודה רבה, נעמה אהובה.
זה באמת כל כך מפחיד אותי ומרגש אותי בו זמנית.
מה יהיה?? ימים יגידו.
כתבת מקסים ונוגע כהרגלך. עם חומר למחשבה לשנה החדשה. תודה 🌷
תודה רבה, שירה יקרה. התגובות שלך תמיד משמחות אותי באופן מיוחד.
ואני שמחה שאני מספקת לך חומרים טובים 🙂
אני אשמח לערב הקראה שלך, יצירה, אמנות ושיתוף. אפילו אשמח לארח אותו אצלי בבית אם תרצי! מקסים!
תמר יקרה, אילו מילים מחממות לב. תודה רבה לך.
ואני חושבת שעכשיו יש לי שיעורי בית משמעותיים לעשות.
חשיבה לעומק על הדברים עליהם הייתי רוצה להעביר סדנה או הרצאה, והבנייה של כל הדבר הזה!