עליי ועל הזמן החולף

לפני כמה ימים עברתי על תמונות ישנות בטלפון, ואז נעצרתי.

נעצרתי על תמונה שצילמתי ב-25 בפברואר 2020 בשעה 10:48, רגע אחרי שהסתיים לו שיעור יוגה. איך התמדתי אז (כל יום שלישי 9:15-10:45). הגוף התחזק והתגמש, שמחתי בזה.

כשהשיעורים עברו לזום כמה שבועות מאוחר יותר, לא היה באמת סיכוי שעוד אצליח להתמיד. על השטיח בחדר של הבנות – גם כשהדלת סגורה – עדיין הרגשתי מאוד בבית, מאוד אמא בתפקיד אמא, מאוד קשובה לקולות הרקע ממרחבי החדרים הסמוכים.

וגם כשהשיעורים חזרו לסטודיו (לסירוגין – וכן ולא – ולא כולם אצלי חזרו למסגרות – וחופש גדול – ושוב הכל נסגר – ואז נפתח – ושוב נסגר), זה פשוט כבר לא היה זה.

שיעור יוגה

אני מביטה בתמונה הזו ונפעמת מכמות העיטורים שהורדתי מעצמי והנחתי לצד המזרן בתחילת השיעור. ״כבר אז הייתי עצמאית?״ אני שואלת את עצמי. ״כן, כבר אז״ אני עונה לי. בזיכרוני, התעטרות שכזו היתה נהוגה אצלי בימים שעוד עבדתי כשכירה והגעתי כל יום למקום העבודה.

חודשיים לפני שצולמה התמונה הזו פתחתי עסק. ארבעה חודשים לפני שצולמה התמונה הזו התחלתי לכתוב את הבלוג שלי. ואז – במחצית השנייה של חודש מרץ, נוכחתי שכנראה אין לי מספיק פיג׳מות בארון. כבר שנתיים שערימת הכביסה המקופלת שלי מורכבת ברובה מפיג׳מות וג׳ינסים (כי בחורף – הידעת? – כשאת יוצאת בבוקר לפזר למסגרות, מספיק לשים ג׳ינס ומעיל וכלפי חוץ את לבושה לחלוטין).

התמונה הזו היא דרישת שלום מעצמי שלפני המגפה. זו הייתי אני, אבל קצת אחרת.

בדים צבעוניים לפורים

חג פורים הולך וקרב – ולא, אני לא מאוד אוהבת את החג הזה. יותר מדי זכרונות מורכבים, וכתבתי על זה כאן. הילדים שלי דוקא עפים על החג הזה, ואני משתפת פעולה כמו ילדה (אמא) טובה – בתקווה לייצר להם זכרונות משמחים יותר משלי.

לפני שנתיים בקריאת המגילה בבית הכנסת היו הרבה פחות אנשים משזכרתי בשנים קודמות, ובסעודת פורים השיחה עסקה בקורונה 90 אחוז מהזמן. זו היתה יריית הפתיחה של המגיפה במחוזותינו.

ועכשיו מלחמה באירופה.

קשת בענן על הדלת

הבוקר בכותרות ״הצבא הרוסי נכנס לחארקוב״ וגם ״רוסיה: כיתרנו את הערים חרסון וברדיאנסק״. אני מזהה חלק משמות המקומות הללו: בקיץ כתבתי כאן על נטשה המופלאה, שגדלה בברדיאנסק ובגיל 16 נסעה ללמוד באוניברסיטה בחארקוב. עצוב לי לחשוב על מחוזות הילדות והנעורים שלה הנמצאים עכשיו בנקודת שינוי כה מבהילה וקשה.

בפיד שלי באינסטגרם אני רואה את הסרטונים של עמוד הניו יורק טיימס, הכתבים של העיתון משוחחים עם אוקראינים הנוסעים מערבה בתקווה לשקט וביטחון יחסיים. המונים מצטופפים בתחנות רכבת, או עומדים בפקקים ארוכים בכבישים.

המובן מאליו לעולם אינו כזה באמת.

קמפינג משפחתי

ביום שישי חזרנו מקמפינג במדבר. טיילנו יומיים וישנו באוהלים בחניוני לילה בשטח. כבר שנתיים וחצי שלא טיילנו ככה – הטיול האחרון היה בסוכות 2019. הילדים גדלו מאז מאוד. בטיול ההוא חזרתי עם אביגיל באמצע המסלול אחורה: היא היתה אז בת שלוש וחצי – כבר גדולה מדי למנשא, אבל עוד לא הולכת מסלולים בקלות.

עכשיו היא בת שש (כן. הקטנה שלי בת שש), וגם מסלולים מאתגרים מאוד הפכו אופציה מבחינתנו. בגלל שלא טיילנו ככה במהלך הקורונה, חווינו את השינוי בבת אחת ולא בהדרגה. כמו מנהרה ארוכה שנכנסים אליה בשעת דמדומים, וכשיוצאים ממנה – כבר חושך.

לאחרונה אני מתנהלת בכבדות סביב הטיפול בבית. אני לא מתכוונת לכלים ולכביסות ולסדר היומיומי (וגם שם ישנה כבדות). אני מתכוונת לשינויים הנדרשים מתוקף הדינאמיות של החיים והזמן שלא עוצר. אני עורכת את השינויים כמעט בעל כורחי, כמסרבת להשלים עד הסוף עם העובדה שהילדים שלי הולכים וגדלים.

בית בובות התלוי על קיר חדר הבנות מתרוקן מחפציו המיניאטוריים שכבר שנתיים לא שיחקו בהם, והופך לכוננית מדפים קטנה המכיל כלי כתיבה, ותכשיטים ותמרוקים. חלק ממגירות שידת היצירה שבסלון מחליפות ייעוד: אין עוד צורך במגירת קרטונים במגוון צורות וגדלים. כבר כמעט שלא בונים מהם אצלנו רובוטים ופרוייקטי דיור ענפים להאצ׳ימלז או לפליימוביל.

סדר במגירות השידה

באפריל 2021 פרסם אדם גרנט, פרופסור לפסיכולוגיה ארגונית, כתבה בניו יורק טיימס שעסק במושג Languishing. הכתבה הפכה במהרה לנקראת ביותר באותה השנה. גרנט טען שם שישנם רבים – שיותר משנה אל תוך המגיפה מרגישים תחושת עייפות ודעיכה, תחושת תקיעות ומעין ניטרליות רגשית משונה. גרנט זיהה את התחושה הזו גם אצלו.

לפני שבועיים עלה פרק של פודקאסט שאני אוהבת ובו גרנט מתארח ומספר עוד על התופעה הלא פשוטה והמאוד שכיחה הזו, שאני די בטוחה שגם אני חווה כבר חודשים ארוכים. והנה עוד כתבה, גם היא מלפני שבועיים – ובה הצעה להתמודדות וליציאה מאותו המצב של Languishing.

אני חושבת שזה אפשרי לי, אני רק צריכה לקבל החלטה אמיתית לעשות את זה.

כלניות ורקפות בבית
אם הצלחתן לצלוח את הפוסט האסוציאטיבי עד מאוד הזה שלי, אולי תספרו לי מה שלומכן?
כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

12 Comments

  • כתבת מאוד יפה דניאלה, על עצמך ועל הזמן החולף. גם כאן אני מזהה את התחושה המשונה שתקופת הקורונה היא מין פער בזמן, בין מה שהיה למה שיהיה. אבל היא גם הזמן עצמו. היא רוב החיים של בן השלוש ורוב הזיכרונות של בן בשש וגם לא נראה שזה ממש נגמר, אז אולי אין ממש לאן לחזור אלא רק להמשיך הלאה, קצת אחרת.

    • אויש, נועה – כמה יפה כתבת כאן. וזה כל כך נכון: פער בזמן, וגם הזמן עצמו.
      גם בת השש שלי לא זוכרת זמן שאינו קורונה.
      קשה לי לקבל את הקצת אחרת הזה. אני עוד בעבודה על העניין.

  • לדעתי, רק עכשיו, החל מפברואר 22, מתחילים באמת להרגיש את תופעות הלוואי ה”פוסט קורונה” (ולא תסמינים של המחלה) שמהדהדים אצל כולם. אני ממש מרגישה את זה מהסביבה, גם כאדם פרטי וגם כעסק. ייקח הרבה זמן לעכל, להתאבל ולהחלים מהתקופה הזאת.

    • יאפ, זה ה long covid בגרסת הנפש, בין אם חלינו בקורונה או לא.
      משהו בכתיבת הפוסט הזה ובאיוורור הנושא הצליח להרגיע אצלי משהו אני חושבת.
      תודה רבה, עמית – על הקריאה והתגובה כאן.

  • דניאלה, היה מרגש לקרוא, זה באמת ניואנסים קטנים אך מאוד משמעותיים ומרגשים. וכמו שאמרת – אין מובן מאליו. שמחה שהפוסט עזר לך לאוורר קצת ומחכה כבר לקרוא את הבא.

    • במהלך כתיבת הפוסט הזה באמת הרגשתי שאני מרחפת בין ניואנסים, כשהכיוון הסופי לא לגמרי ברור. תודה רבה, מיכל – על הקריאה ועל התגובה כאן.

  • מזדהה מאד עם התחושות, המחשבות, הכנסת אותי פנימה להרהורייך, תודה.

  • מאוד התחברתי לדימוי המנהרה. המון שינויים קרו בתקופה הזו, אבל לא היה להם איפה להתבטא, להתגלות, כמו חושך, ורק ביציאה (יציאה?) הם מתחילים להראות, להתגלות. לפעמים כל הגדילה של הילדים היא ככה, מרוב עיסוק ביומיום, פתאום ברגע של הפוגה הם גדולים כל כך. תודה ששיתפת.

    • את כותבת כאן את התחושות שלי בדיוק, קארין.
      וזה תמיד מביא אותי גם למחשבה על הפעמים האחרונות.
      אנחנו מאוד מודעות ל״פעם הראשונה״, אבל אנחנו לא תמיד יודעות מתי הפעם האחרונה שלנו ושל הילדים בפעולה מסויימת, שאחרי זה הם כבר גדלים ומתבגרים ממנה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.