על בית, פלאות ופרידה

חדר מדרגות במעגלי יבנה בקטמונים

כבר כמה שנים שאני מתעניינת מאוד במבט שלנו על המקום בו אנו חיות (או שבו חיינו פעם), ברגעים הקטנים של המקום הזה, בפלאות שלו.

בשבוע שעבר ההורים שלי היו בחו״ל, ובאחד הימים הגעתי אל דירתם הריקה להשקות את העציצים. מה שהיה אמור להיות ביקור קצר ותכליתי, הפך למשהו אחר לגמרי: מצאתי את עצמי משתהה אצלם בדירה, דומעת ונרגשת. הבית עמד דומם וריק, והגעתי אליו לבדי. התאפשרה לי כך פתאום פרספקטיבה אחרת – מהורהרת ונוסטלגית.

עברנו לגור בדירה הזו בחורף 1993 כשהייתי בכיתה ח׳. כבר קרוב לשלושים שנה שהדירה הזו היא חלק מנוף חיי, אבל כבר עשרים שנה שאני גרה בדירות אחרות. כבר שני עשורים שהמילה ״בית״ מתקיימת עבורי במקומות אחרים.

בחדר שהיה פעם החדר שלי, נותרו מזכרות בודדות מאותן שנים ראשונות.

פסטיבל הקולנוע ירושלים 1998

מאז שהתחלתי מצלמת פלאות – ההווה שאני שולחת אליו מבט מקבל לא פעם איזו זווית נוסטלגית, איזה ״פילטר״ מתרפק ומתרגש. מקומות שונים שאני מבקרת בהם כמו מזמנים אצלי את המבט הזה – על העכשיו היומיומי, שבחלוף השנים יהפוך לזיכרון יקר ערך.

לא מזמן הכנתי לגיסתי לכבוד יום הולדתה – אלבום שכמעט כולו תמונות שצילמתי בבית בו משפחתה מתגוררת בבנימינה. אלבום שמוקדש לבית ולמבט שלי עליו ב-15 השנים האחרונות. נוכחתי שוב שהיומיומי הוא המופלא מכל.

לאחרונה אני גם חושבת לא מעט על פרידה מבתים, ועל האופן שבו נרצה להיזכר בהם אחרי שניפרד מהם.

אני חושבת על הבית של סבי וסבתי בלונג איילנד, שהייתי בו בפעם האחרונה בשנות העשרים המוקדמות שלי – ואני נעצבת על כך שלא צילמתי אז את הפלאות והפרטים שבו. גם בדירה בשכונת רחביה שהיתה של סבתא שלי, ונמכרה עוד כשהייתי בת 12, כל כך הייתי רוצה לבקר שוב או לפחות לפגוש דרך צילומים יומיומיים.

ובשבוע שעבר, מספר ימים אחרי שביקרתי בבית הוריי, הגעתי אל דירתה של יעל לצלם פלאות פרידה: יעל ומשפחתה עוזבים את הדירה שלהם אחרי 12 שנים של חיים בה.

איך נפרדים מבית שהיה חלק בלתי נפרד מהאורגניזם המשפחתי במשך תקופה כה ארוכה? איך זוכרים את הבית הזה?

But you had no idea. There are unheralded tipping points, a certain number of times that we will unlock the front door of an apartment. At some point you were closer to the last time than you were to the first time, and you didn’t even know it. You didn’t know that each time you passed the threshold you were saying goodbye.

Colson Whitehead

ואנחנו. אנחנו עוד לא נפרדים מהדירה שלנו, אך נראה שהיום הזה הולך וקרב ואני מתחילה כבר לשלוח מבטים נוסטלגיים אל המקיף אותי כאן. מדי ערב, כשאני יושבת על יד המיטה של אביגיל בשעה שהיא הולכת לישון, אני בוהה מתוך החשיכה אל המסדרון המואר ואל התמונה התלויה ממול.

המבט היומיומי-פלאי הזה מתקיים כאן ועכשיו, בדירה בה אנו חיים. בכל מקום חדש שנעבור אליו, הוא יחדל. אני רוצה לזכור אותו.

ידעתן שאני מצלמת פלאות בהתאמה אישית? הנה כמה דוגמאות לצילומי פלאות שלי.
כתמיד, כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? הנה, ממש כאן ↓

6 Comments

  • אמא שלי עוזבת את הבית שלה ברחובות אחרי 45 שנה ועוברת לדיור מוגן בשורש. רוב ילדותי העברתי שם. הפרידה קשה אך מקווים שהשינוי יביא דברים טובים. אחרי שקראתי את בבלוג שלך אני אלך אליה ואחפש פלאות קטנים ואצלם. למזכרת. תודה על ההשראה

    • תודה לך שרית, על הקריאה והתגובה.
      כיף ״לפגוש״ אותך כאן.

      אני מאחלת לאמא שלך טוב ונחת בבית החדש.
      ושיהיה לך סיור פלאות נעים!

  • ממש מתחברת למה שכתבת, אנחנו עוד מעט עוזבים אחרי שמונה שנים באותו בית, והכל מוכר ואהוב, כמה קשה להפרד…

  • איזה פוסט מרגש. אני כל כך אוהבת את הזרקור הזה שאת מאירה. להסתכל על העכשיו בעיניים של הזכרונות שיווצרו ממנו. לא רק בית, גם כל רגע שאנחנו עוזבות. תודה על התזכורת הקבועה לקסם של השגרתי והרגיל.

    • קרין יקרה,
      תודה על המילים היפות שלך.
      אני מרגישה שאני חיה לא מעט מתוך המקום המתרגש-נוגה הזה. הרגעים הקטנים הם בסוף מה שיש, ללטף ולעזוב..
      אני מאוד מעריכה את הזמן שלקחת לקרוא ולהגיב כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.