אף על פי כן

נו, מה אני אגיד לכן? שוב אותו סיפור.

נדמה שאנחנו נעות בלופים, והנה כולנו שוב באותה הנקודה: בית, אזעקות, זומים וכמיהה לחזור לשגרה.

ובתזמון הו כה מושלם: פורים.

החג שגם בימים כתיקונם מעורר בי חרדת ביצוע ולאות מלכתחילה, הגיע השנה יחד עם סבב מחודש של מלחמה.

שוב ושוב נזכרתי בפורים של כיתה י׳, שנת 1996 – הפיגוע הנורא בדיזנגוף סנטר, המסיבה של התיכון שבוטלה. החרדה והאכזבה.

ועכשיו בדיוק 30 שנה מאוחר יותר.

איזו מדינה מיוחדת במינה.

אז אף על פי כן.

בכוחות שבאמת (בבקשה תאמינו לי שבאמת באמת) לא היו לי השנה, ובשיתוף פעולה כלל לא מובן מאליו של הילדים – הפקנו צילומים של תחפושות.

למען שמירה על הרצף, השפיות והלא יודעת מה.

יותר הם לא התחפשו בפורים הזה.

התחפושות עדיין בסלון, איכשהו מקוות להצדיק את קיומן ואת ההשקעה והמחשבה שהוכנסה אליהן. עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לפזר ולקפל אותן אל תוך הארונות.

לפחות יש למה לצפות:

חג הפסח כבר מעבר לפינה.

אל חשש, לא נסיים את הפוסט הזה בציניות.

נסיים בשיר נהדר ומתאים ביותר (תמיד מתאים ביותר) שתרגמה מרב פִּיטוּן הנפלאה:

תמיד ישנו פטל, תמיד ישנו סוכר / מת'יו קָיֶיה

(למרי אוליבר)

בְּכָל יוֹם

אֲנִי מִתְעוֹרֵר,

מִסְתַּכֵּל עַל עַמּוּד הַשַּׁעַר

שֶׁל הָעִתּוֹן

וְחוֹשֵׁב 

עַל חִבּוּר 

הֶסְפֵּד לָאֱנוֹשׁוּת,

אֲבָל אָז

אֲנִי מַבְחִין

בְּשִׂיחֵי הַפֶּטֶל

שֶׁמַּתְחִילִים לְלַבְלֵב

לְאֹרֶךְ הַגָּדֵר שֶׁלִּי

וּמִתְחַשֵּׁק לִי לְהִשָּׁאֵר בַּסְּבִיבָה

לְמַעֲנָם,

לְהַשְׁרוֹת אֶת 

פְּרִי עֲמָלָם

בְּמִיץ לִימוֹן

וְלִזְרוֹת מֵעֲלֵיהֶם

סֻכָּר.

עד כאן.

כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? 
הנה, ממש כאן ↓