מה שאפשרי

בשבוע הראשון למלחמה מרכז ג׳ינוגלי, כמו שאר מרכזי האמנות העירוניים, היה סגור ועבדנו מהבית. איך מרכז אמנות – שבלבו ובמהותו עומד מגע בחומר ומפגש בין אנשים – יכול בכלל לעבוד מהבית? אני מודה שאין לי תשובה של ממש לשאלה הזו.

בראשית השבוע השני למלחמה, ובין היתר בזכות העובדה (המאוד לא מובנת מאליה) שלג׳ינוגלי יש מרחב מוגן, שבנו לעבוד במרכז עצמו.

בדיוק באותו היום יאיר אגמון העלה פוסט בו כתב:

מלחמות גדולות מבהירות לאנשים קטנים מה יש להם בעולם. ככה אני מרגיש. אני מרגיש שרגעים כאלה, קיצוניים, מבעיתים, הם גם רגעים שעושים סדר. זה אני. אני אבא. יש לי שלושה ילדים. אני בן זוג. אני ילד של אם אוהבת. זה מי שאני בעולם. זה מה שיש לי.

המילים האלו הדהדו בי במהלך כל אותו שבוע בו החזרנו את החוגים של המרכז לפעילות.

המלחמה עשתה לי סדר. דברים שידעתי גם קודם לכן, הבנתי עכשיו באופן עמוק.

ג׳ינוגלי הוא מקום בו הידיים עובדות והראש יכול לנוח. בחוגים ובשיעורים שלנו מניחים בצד את המסכים (את החדשות, את המבזקים) ויוצרים יופי.

היצירה מפיגה מתחים ונותנת, גם אם לרגע וגם אם באופן זעיר ונקודתי, תחושה של בחירה ושליטה. ההתמקדות היא בפעולות הקטנות: במשיכת המכחול, בטביעת האצבע בחומר.

הופתעתי לגלות עד כמה כולם וכולן, המבוגרים וגם הילדים המשתתפים אצלנו בחוגים ובשיעורים, השתוקקו לחזור וליצור.

ראיתי את המשתתפות והמשתתפים שמחים ונרגשים לחזור לפעילות וליצירה במרכז, ושמחתי, התרגשתי והתמלאתי מכך גם אני.

במאמר שפרסמה לאה גולדברג בעיתון ״השומר הצעיר״ בתקופת מלחמת העולם השניה היא כתבה מספר שורות שמרבים לצטט במחוזותינו בשנים האחרונות:

לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח… משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימי הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה; החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא. 

לא זכות אלא חובה.

והנה עוד ציטוט ממאמר משנת 2002 בשם "Artists and Citizens in a Time of War" שכתב ההיסטוריון הווארד זין, שכבר כתבתי עליו פעם פה בבלוג:

The artist may do no more than give us beauty, laughter, passion, surprise, and drama. The artist need not apologize because the artist is able to tell us what the world should be like, even if it is not that way now. By doing this, the artist takes us away from the moments of horror that we experience every day. The artist shows us what is possible.

קל לשכוח את עצמנו בימים שכאלה, והאמנות בכוחה להזכיר לנו את עצמנו, להזכיר לנו את מה שאפשרי.

אז נמשיך. בדיוק כך וביתר שאת.

כל התמונות בפוסט צולמו בחוגים ובשיעורים של מרכז ג׳ינוגלי.

כתמיד, אשמח מאוד לשמוע מכן בתגובות.
הנה, ממש כאן ↓