אני רוצה לכתוב תקווה, אני רוצה להאיר מעט.
אנסה לעשות זאת בעזרת מאמר שפורסם במגזין האמריקאי The Nation לפני 20 שנה. בשנת 2004 ההיסטוריון והאקטיביסט הווארד זין פרסם מאמר בשם The Optimism of Uncertainty, מאמר שכולו מדבר תקווה ואפשרות אל מול מאורעות קשים.
בפתיחת המאמר כותב זין (התרגום מאנגלית שלי):
״אני לגמרי בטוח לא שהעולם יהפוך מקום טוב יותר, אלא שאסור לנו לוותר על המשחק לפני שכל הקלפים שוחקו. המטאפורה מכוונת; החיים הם הימור. אם לא משחקים, מוותרים על הסיכוי לנצח. כשמשחקים, כשפועלים, יוצרים לפחות את האפשרות לשנות את העולם״.
כבר קרוב לשנה שאני נעה בין ייאוש לתקווה באשר לעתידנו כאן. מאז ה-7 באוקטובר, התקווה והאמונה בזה שיהיה טוב לא באות לי בטבעיות. אני צריכה לעבוד בזה. הכתיבה שלי כאן בבלוג, פעם בשבועיים, היא חלק מהעבודה הזו. הכתיבה כאן היא קודם כל תזכורת לעצמי.
בשעת הכתיבה הפעם אני נמצאת רחוק מהארץ, בחופשה משפחתית. עצם הרעיון של חופשה משפחתית בימים שכאלו נדמה לי מופרך, ובכל זאת – הנה זה קורה. כן, הכל עכשיו לא סביר, לא ברור. הזוי ממש.
בחודש האחרון הסרתי מהטלפון שלי את כל האפליקציות ששאבו את הזמן ואת תשומת הלב שלי ועשו לי יותר רע מטוב (פייסבוק, אינסטגרם, הארץ). כך שעכשיו, לא רק שאני בחו״ל – אני גם מנותקת באמת. לוקח לי זמן להתעדכן בחדשות.
ובכל זאת, במוצאי שבת שמעתי על האסון במג׳דל שמס והתחלתי לחשוב ולהתלבט על מה לכתוב בפוסט הזה שעולה היום – מה אני יכולה לתת כשאני עצמי מרגישה מרוקנת. החלטתי (כמו שאני עושה לא פעם) לעבור על אוסף הציטוטים שלי, ונתקלתי בציטוט של הווארד זין.
הווארד זין מוכר בעיקר כמחבר של רב המכר ״היסטוריה עממית של ארצות הברית״ שיצא בשנת 1980 וסיפק נקודות מבט חדשות לנרטיב ההיסטורי האמריקאי המוכר, ובעשותו כן עורר סערה גדולה. הספר נלמד עד היום בתיכונים בארה״ב (ואולי לחלקכן זכור הקטע המעולה הזה מ״הסופרנוס״).
הווארד זין (שנפטר בשנת 2010) נולד בשנת 1922 למשפחת מהגרים יהודית בברוקלין ניו יורק. הוריו נפגשו במסגרת עבודתם באותו המפעל, ובשנות השפל הגדול עבדו שניהם במגוון עבודות כפיים מזדמנות כדי לקיים את התא המשפחתי ולדאוג לחינוך של בנם. מגיל צעיר היה לזין עניין בצדק חברתי וחוש אקטיביסטי רדיקלי. הוא החזיק בדעות שמאל פרוגרסיביות והרבה לבקר את מדיניותה של ממשלת ארצות הברית לאורך השנים.
אז הנה הציטוט שממנו צמח הפוסט הזה היום, וזה הקטע המסיים את אותו המאמר (ושוב, התרגום מאנגלית שלי):
להיות מלאי תקווה בזמנים קשים זה לא רק דבר רומנטי וטיפשי. זה מבוסס על העובדה שההיסטוריה האנושית היא היסטוריה לא רק של אכזריות, אלא גם של חמלה, הקרבה, אומץ וטוב לב.
מה שאנחנו בוחרים להאיר בהיסטוריה המורכבת הזו יקבע את מהלך חיינו. כשאנחנו רואים רק את הרע ביותר, נהרסת היכולת שלנו לעשות משהו. כשאנחנו זוכרים את הזמנים והמקומות – וישנם רבים כל כך – בהם אנשים התנהגו באופן נשגב, זה נותן לנו את הכוח לפעול, ולכל הפחות את האפשרות לשלוח את הסביבון שהוא העולם הזה בכיוון אחר.
ואם אכן נפעל, גם באופן המינורי ביותר, אז לא נצטרך לחכות לאיזה עתיד אוטופי כולל. העתיד הוא רצף אינסופי של הוויות, ולחיות עכשיו כפי שאנחנו מאמינים שעל בני אנוש לחיות, בהתנגדות לכל מה שרע סביבנו, זה ניצחון מופלא בפני עצמו.
כשקראתי על הווארד זין לקראת העלאת הפוסט הזה נתקלתי בפרט שריגש אותי: מסתבר שמיילה, בתו של זין, נשואה לג׳ון קבט-זין, פרופסור לרפואה, מורה למיינדפולנס ומייסד הקליניקה להפחתת מתח והמרכז למודעות קשובה ברפואה.
לג׳ון קבט-זין ישנה תורה שאני מתחברת אליה מאוד וציטוטים רבים שאני אוהבת במיוחד – וישנו האהוב עליי ביותר:
The little things? The little moments? They aren't little.
Jon Kabat-Zinn
ואיכשהו, זה מתחבר לי עכשיו בדיוק גם לדברים שכתב חמו: העתיד והחיים בכלל הם רצף אינסופי של הוויות, של רגעים קטנים. אז מה נעשה בכל אחת מההוויות, בכל אחד מהרגעים הללו? כיצד נפעל? איזה טוב נעשה?
תודה על התזכורת… להאיר את הטוב ולא לוותר על השאיפה להשפיע טוב על מציאות קשה, זו שאיפה ראויה וקשה בימים כאלה. תזכורות עוזרות. חיבוק.
תודה, מיטלי.
הלוואי שנזכור ונצליח לפחות לנסות.
נפלא ומאוד וכל כך כל כך נכון!!! הצילומים שמלווים את מה שכתבת כל כך קולעים ומאוד מאוד יפים .
אני מזדהה נפשית גופנית רוחנית פילוסופית עם הדברים שהבאת כאילו קראתי אותו לפני שנים רבות כאילו אני מצתתת אותו בהזדמנויות רבות במילים אחרות..(:
מי שאני נשענת עליו בהנהון דומה הוא ויקטור פרנקל שכפסיכיאטר זיהה שהמצב התודעתי של חתירה ל׳משמעות׳ היא המנוע החשוב ולא החתירה ל׳אושר׳ שמיידית מביא איתה את האכזבה מהעדר ה׳מושלם׳ וה׳טוב׳ .
ויש עוד מקור יפה ביהדות שאני נשענת עליו שהוא: למצוא ולפעול תחילה ובעיקר בארבע האמות שלנו, שדה הפעולה שלנו הקרוב אלינו, ולא להתיימר לתקן את העולם ולהשאב לאובייקטיביות המייאשת שהרוב גרוע או מושחת או שגוי או אסוני או מפחיד או חסר תוחלת ובעיקר בלתי ניתן לשינוי. זה העניין הזה של המעשים והרגעים הקטנים שהם ההזנה המיידית של המנוע העדין שלנו שכאשר הדלק שלו מזוהם הוא פשוט לא יעיל, כמו לנשום אוויר מזוהם.
הרגעים והמעשים והמפגשים והשיחות, המראות, והטעמים, הריחות, הצלילים והצבעים המפעימים ביום יום הקטנים והחולפים, אינם עצימת עיניים ובריחה אגוצנטרית, או התחמקות או עצימת עיניים מהאמת הגדולה והנוראה. אלא הם אלה שבונים את יכולת העמידה והניווט שלנו באוקינוס המציאות הזו על כל זרמיו ותמורותיו.
נאווה יקרה,
תודה על כל מילותייך הטובות והנבונות.
אני לא יכולה להסכים יותר.
להדפיס בגדול ולתלות על הקיר.
תודה.
תודה.
תודה לך, חפציבה, על הקריאה והתגובה כאן.