מי זאת

זה היה לפני כמעט 30 שנה, אבל אני זוכרת את הבגרות בהתעמלות. יותר נכון, אני זוכרת את החלק שבו רצנו מסביב לאולם הספורט, אני לא יודעת כמה פעמים – ואני אומרת לעצמי שאני לעולם לא ארוץ יותר. שונאת לרוץ.

שנתיים מאוחר יותר בהשלמת קמ״נים בבה״ד 15 – שוב מצאתי את עצמי רצה, הפעם במסגרת בוחן בר-אור. זהו זה, אמרתי לעצמי. עכשיו באמת – אני לא ארוץ יותר. כל כך שונאת לרוץ.

ואז, לפני שנתיים – בגיל 43, ישבתי אצל רופא המשפחה שלי אחרי בדיקת צפיפות עצם, והוא נתן לי שתי אופציות: ריצה או אימוני כח.

ובכן, ריצה? אין סיכוי.

אימוני כח? אממממ, מה? כלומר – מה זה אומר בתכלס, ואיך בדיוק הדבר הזה קשור אלי?

בבלוג שלי יש קטגוריות. באופן טבעי הפוסט הזה – שעוסק בעובדה שלקחתי את עצמי סופסוף בידיים והתחלתי להתאמן – היה אמור להיכנס לקטגוריה הדברים הקטנים הגדולים: בה אני כותבת על החיים בכלל, הרגלים, דברים שאני אוהבת ועוד ועוד.

אבל כשחשבתי על הפוסט הזה, הבנתי שהוא ייכנס דוקא לקטגוריה מקומות שבלב שלי. וזה בגלל שמורפיט, המקום שבו אני מתאמנת, וכל מי שעובדים ומאמנים שם – נכנסו לי ללב.

(ולא, זה לא פוסט ממומן. זה פוסט מאוהב)

בסוף אפריל ציינתי שנה במורפיט. בעולם הקטן שלי, זה דבר גדול: שנה בה אני מתאמנת פעמיים בשבוע, ומאז יולי – שלוש פעמים בשבוע. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר כמה זה מטורף.

לכבוד האימונולדת שלי – נתתי מתנות לצוות של מורפיט. נתתי מתנות כי הרגשתי אסירת תודה. פשוט ככה.

כמובן שגם כתבתי ברכה, ואני מביאה כאן חלקים ממנה:

מי בכלל ידעה מה זה אימוני כוח? מה לי ולמשקולות?? מה לי ולמכשיר חתירה? כל המתקנים והאביזרים האלה בצבע שחור רק הפחידו אותי, נראו לי מאיימים – ועכשיו יש לי מערכת יחסים שלמה איתם, נדמה לי שאני אפילו אוהבת אותם.

אני חושבת שאני יכולה להגיד בביטחון מלא שהדבר הזה לא היה יכול לקרות לי בשום מקום אחר.

‏יש במורפיט שילוב מנצח ושובה לב של מקצועיות ורגישות. המאמנים והמאמנות מעולים ומקסימים אחד אחת. הצוות כולו, נעים ושירותי ונותן הרגשה טובה. הכל מדוייק ומלא מחשבה.

אני מצרפת פה משהו קטן – מתוך פרוייקט שעשיתי בקורונה. בתקופה של מגפה עולמית וחוסר וודאות, מצאתי שקט ויציבות בטקס שבועי: מדי יום שישי צילמתי זר פרחים ואותי על רצפת המטבח שלנו. ככה, במשך 100 ימי שישי. ואז הפסקתי.

זו עוד דוגמא להתמדה, אז זה היה נראה לי קשור, רק שבמורפיט אני מתכוונת להתמיד ולהמשיך עד שאני סבתא לפחות. 

באמת שאני מתרגשת להיות חלק קטן מהמקום המעולה הזה.

עד כאן הברכה, ויש לי עוד מחשבה אחת לסיום הפוסט:

כשהצטרפתי למקהלה והתאהבתי בה, זה היה מדהים אבל זה לא היה מפתיע – תמיד אהבתי לשיר. לעומת זאת, העובדה שאני מתאמנת במורפיט לא מפסיקה להפתיע אותי. יש בעובדה הזו שינוי זהותי של ממש. זו לא מי שאני, לפחות לא כמו שאני רגילה לחשוב על עצמי.

לאט לאט אני מתרגלת לחשוב על עצמי אחרת.

תודה למרים דיאמנט – על המלצה של זהב וחיבור למורן. תודה למורן נחמני – על העולם המדהים שבראת. זכיתי.

על פרוייקט ״פרחים לשבת״ שעשיתי בקורונה כתבתי כאן וגם כאן.

כתמיד, כל כך אשמח לשמוע מכן. אולי תכתבו לי בתגובות? הנה, ממש כאן ↓