על קונכייה וצמיחה

שנה אזרחית חדשה נפתחה לה היום, ומרוב משימות שמחכות לי – אני מוצאת את עצמי נלחצת ומשתבללת. לפני חודש בדיוק כתבתי פה על כל מה שמחכה לי ל״אחרי הבר מצווה״. ובכן, עברו שלושה שבועות מאז הבר מצווה ו(ספוילר) – הכל עוד מחכה.

ואם הייתי אומרת לעצמי שאין שום סיכוי שאספיק הכל? שפשוט אין לי ולא יהיה לי בחיי מספיק זמן לכל מה שנראה לי שאני ״צריכה״ לעשות – יכול להיות שזה היה דוקא מרגיע אותי? יכול להיות שאז הייתי מצליחה להיות שלווה יותר ולהתמקד במה שחשוב לי באמת?

זו אחת הטענות הבסיסיות של אוליבר ברקמן (Oliver Burkeman), הסופר שכתב מדי שבוע(!) את הטור – This Column Will Change Your Life עבור עיתון ״הגרדיאן״ בין השנים 2006 ו-2020. בשנת 2021 הוא פרסם ספר בשם Four Thousand Weeks – Time Management for Mortals. שם הספר נגזר מהרעיון שאם נזכה להגיע לגיל 80 – ייצא שיהיו לנו בחיינו כ-4000 שבועות.

על פי ברקמן להכרה הבסיסית שלנו במוגבלות ובסופיות של חיינו, ולהבנה הנלווית שבלתי אפשרי לעשות (ולהיות) הכל – יש את הכוח לשחרר אותנו להתפקס על מה שבאמת חשוב.

על אף שהאזנתי לכמה שיחות עם ברקמן סביב הספר ורעיונותיו, את הספר עצמו עוד לא קראתי. ולכן, בפוסט היום אני רוצה דוקא להתייחס לטור האחרון של ברקמן בגרדיאן, טור שבו סיכם מאות רבות של טורים שכתב בנושא של רווחה נפשית. שם אותו טור אחרון הוא: The eight secrets to a (fairly) fulfilled life, וברקמן אכן מונה בו שמונה עקרונות לחיים מלאים ומספקים.

אתייחס כאן רק לשלושה מבין שמונת העקרונות – אבל אני מעודדת אתכן להיכנס ולקרוא את הטור במלואו (ויש כאמור את המאות שקדמו לו – ממש אוצר של ידע ותבונה). אני ארפרר בפוסט של היום גם אל פוסטים קודמים שלי בהם התייחסתי לעקרונות דומים או זהים בהקשרים שונים.

לבחור לצמוח ולא לשמוח

כשאנחנו עומדות מול החלטה לא פשוטה – עלינו לשאול את עצמנו לא ״האם הדבר הזה יעשה אותי שמחה?״ אלא ״האם הדבר הזה יצמיח אותי או יקטין אותי?״. אנחנו לא תמיד יודעות לצפות מה יהפוך אותנו בסופו של דבר לשמחות יותר, אך תהיה לנו אינטואיציה די ברורה אם לדוגמא – עזיבה של מקום עבודה, בן זוג או עיר מגורים, תצמיח ותפתח אותנו או לא. ברקמן טוען שגם אם ההחלטה תביא איתה אי נוחות זמנית – אל לנו למנוע מעצמנו את ההתפתחות שתבוא בהמשך.

בהקשר הזה אני נזכרת בהחלטה שקיבלתי (יחד עם המשפחה כמובן) לפני קצת פחות משנתיים – לאמץ כלבה. כתבתי בפירוט על וופל הכלבה כאן, וגם ציינתי שהציטוט של גרטשן רובין "Choose the Bigger Life" הנחה אותי בקבלת ההחלטה. אגב, בכל מה שקשור לכלבה וופל, יתכן מאוד שאני עדיין בשלב של אי הנוחות הזמנית..

העתיד לעולם לא יהיה וודאי

חלק גדול מהסבל שלנו נובע מהנסיון שלנו לשלוט במה שלא ניתן לשליטה, ואחד מהדברים המרכזיים שאנחנו מנסות לא פעם לשלוט בו – הוא העתיד. כך שכדאי לתכנן קדימה, אבל יש לעשות זאת מתוך ידיעה שהתכנון הזה הוא לא יותר מכוונה מוצהרת. דברים תמיד יכולים להשתנות.

הטור של ברקמן אליו אני מתייחסת היום נכתב בספטמבר 2020, חצי שנה אחרי תחילת הקורונה. ב-15 במרץ 2020 עם תחילת הסגר הראשון, כתבתי פוסט ממש על הדבר הזה. בין היתר כתבתי שם: ״אנחנו נמצאות בימים של אי וודאות. אבל שמעו קטע – בעצם, הימים הם תמיד ימים של אי וודאות. אנחנו אף פעם לא באמת יודעות מה יביא איתו החודש, השבוע או היום. אנחנו יכולות לספר לעצמנו שאנחנו יודעות, אבל זה לא יהיה נכון. זה לא יהיה נכון בכלל. העניין הוא שעכשיו – בימים האלה, אנחנו לא יכולות אפילו לספר לעצמנו שאנחנו יודעות.״  

היכולת לסבול אי-נוחות מסויימת היא כוח על

ברקמן כותב (תרגום שלי): ״מדהים להיווכח כמה מהר אנו מניחות בצד אפילו את השאיפות הגדולות ביותר שלנו בחיים, רק כדי להתחמק מרמות אי נעימות שניתן להתמודד איתן בקלות יחסית״. כך שאנחנו עשויות לבזבז שנים מבלי לעשות את הדבר הזה שאנחנו באמת רוצות לעשות, להימנע ממנו בכל תוקף, אפילו שאנחנו יודעות שאין שום סיכוי שנמות אם ננסה.

אם נתחיל לעשות את הדבר הזה, אם ננסה באמת – על אף הקושי – התגמול עשוי להגיע מהר משנדמה לנו ויהיה כה מספק. קשה לזכור את זה. קשה להרגיש את זה כשאנחנו לפני העשייה, עדיין בשלב ההימנעות. אני חושבת על התופעה הזו גם בהקשר של הרגלים יומיומיים בריאים: קשה מאוד לקום בחמש בבוקר ולהתחיל את היום במדיטציה, אבל בכל פעם שאני מצליחה לעשות זאת – היום שלי פשוט הרבה הרבה יותר טוב. וכבר לפני שלוש שנים התחבטתי כאן בעניין הזה בדיוק.

אני כותבת את המילים האלה בתקופה שבה אני מרגישה מאוד את ההימנעות, את הרתיעה מהעשייה ומהיציאה מהקונכייה שלי. מעולם לא שמרתי פחות על הרגלים יומיומיים בריאים (הייתי אומרת שאני בסוג של שפל), ואם לא היתה לי המסגרת המאוד נוקשה והלא מתפשרת של העלאת פוסט לבלוג ביום ראשון כל שבועיים, גם את זה וודאי לא הייתי עושה.

***

אז שנת 2023, תגידי: מה תביאי איתך? מה אני אביא בך מעצמי? כמה אתכנס, וכמה אוציא את עצמי אל העולם? כמה אשתבלל וכמה אצמח?

כל התמונות בפוסט צולמו במרפסת הבית ולצד הכביסה ממש היום, אנחנו עמוק בעונת הנרקיסים וזה עונג של ממש.

ומה שלומכן, בכלל, ובפרט עם תחילת השנה האזרחית?

כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓