עמדי במקום

לפני כמה שנים כשפרצה מגיפת הקורונה לא פעם מצאתי את עצמי, רגע לפני עליית פוסט לבלוג, מחשבת מסלול מחדש. הנושא עליו התכוונתי לכתוב נדמה היה פתאום לא מתאים ולא מעניין, ועל כן מצאתי אחר.

כבר סיפרתי כאן שבתקופה מאז ה-7 באוקטובר אני מוצאת את עצמי מראש די אבודה בכל הנוגע לנושא הכתיבה לפוסט הבא. ולקראת הפוסט הזה הרגשתי אבודה מאוד. השבועיים האחרונים היו קשים ועצובים במיוחד.

אם היו מספרים לי שהחברה הטובה שלי שאני כל כך אוהבת תאבד את בנה הבכור היפה והטוב במלחמה, לא הייתי מוכנה להאמין שהדבר הזה אפשרי. איך משהו כל כך נורא יכול לקרות באמת.

ואם פעם היו אומרים לי שבחג החנוכה הזה נדליק נרות בעוד 132 ישראלים (ובשעת הכתיבה – בשל טרגדיה נוספת – המספר התעדכן ל-129) עדיין נמצאים בשבי החמאס בעזה, והעובדה המחרידה הזו היא אפילו לא כותרת ראשית מדי יום ושעה בתקשורת, פשוט לא הייתי מאמינה.

חנוכה חנוכה חג שונה כל כך.

מכיון שאין לי יותר מדי מילים משלי, אני איעזר היום במילותיו של המשורר דיוויד וואגונר. החלטתי לתרגם את שירו "Lost", והרי הוא לפניכם (כמנהגי, בלשון נקבה):

אבודה

דיוויד וואגונר

***

עמדי במקום. העצים מלפנים והשיחים לצידך

אינם אבודים. כל מקום בו תהיי נקרא כאן,

ועלייך להתייחס אליו כאל אדם זר רב עוצמה,

עלייך לבקש רשות להכיר אותו ולהיות מוכרת לו.

היער נושם. הקשיבי. הוא עונה,

יצרתי את המקום הזה סביבך.

אם תעזבי אותו, תוכלי לחזור אליו שוב, באומרך כאן.

אין שני עצים הזהים עבור העורב.

אין שני ענפים הזהים עבור הגדרון.

אם אינך מבינה מה עץ או שיח עושים,

את וודאי אבודה. עמדי במקום. היער יודע

היכן את. עליך לתת לו למצוא אותך.

בתחילת נובמבר כתבתי כאן שמהר מאוד אחרי ה-7 באוקטובר התחלתי לשאול את עצמי – מה אני עושה עם זה? מה אני יוצרת מתוך הדבר הזה?

אבל אולי הדבר הנכון לעשות עכשיו זה פשוט לעמוד במקום לכמה רגעים. לקבל את המקום הזה, להכיר אותו ואת עצמי בתוכו. כאן אני נמצאת. כאן אנחנו נמצאות. זה מה שיש עכשיו.

הפוסט מוקדש לזכרו של בן זוסמן ז״ל (בנה של שרית, חברתי האהובה) שנפל לפני שבועיים בקרב בצפון רצועת עזה.

כתמיד, כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓