בשבוע שעבר עלינו צפונה לחופשה קצרה. מתוך שלושת הבקרים בהם התעוררנו בקיבוץ גדות הנהדר, בשניים שמתי לעצמי שעון כדי לקום מוקדם, לשבת בחוץ ולקרוא ספר במשך חצי שעה. כמה זה היה טוב. למה אני לא עושה את זה כל בוקר – שאלתי את עצמי.
בשנתיים האחרונות התחלתי וזנחתי הרגלים בריאים רבים: הייתי עושה מדיטציה בבוקר, הייתי הולכת מדי יום, קראתי ספרים ברצף, תרגלתי יוגה. קשה מאוד להתמיד. קשה מאוד להתמיד גם בהרגלים שאני יודעת שעושים לי טוב.
בשנתיים האחרונות היה גם הרגל אחד שהתחלתי ושהתמדתי בו: הבלוג שלי חוגג היום 50 פוסטים. כבר מאה שבועות שאני כותבת, ופעם בשבועיים בבוקר יום ראשון – מעלה לכאן פוסט.
לפעמים אני מתוכננת מאוד, וכבר חודש או חודשיים מראש יודעת על מה אכתוב בפוסט מסויים. לכל הפחות, אני משתדלת לכתוב וגם להכין את התמונות במהלך השבוע, ולהגיע למוצ״ש כשנשארה לי רק עבודת עריכה ותוספות קטנות. בפוסטים שעולים במסגרת פינת ירושלמיות משמחות (יש כבר תשע כאלה!) – אני חייבת להיות מתוכננת. מאחורי כל פוסט כזה עומדת פגישה ושיחה, סשן צילום וסבב תיקונים לפחות אחד.
במקרים אחרים אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב במוצ״ש, עוד תוהה על מה אכתוב בפוסט שעולה מחר בבוקר. לפעמים יש לי איזה רעיון עמום, לפעמים אפילו זה לא. ואז אני פותחת מסמך שקוראים לו ״רשימת רעיונות לפוסטים״ שנכון לעכשיו יש בו 112 רעיונות (על 22 מהם כבר כתבתי פוסט – ולכן הם מודגשים בטורקיז), ומתחילה לעבור ולחפש.
ברגע שאני פוצחת בכתיבה עצמה, אני נרגעת: אז אני באמת יודעת שיהיה פוסט. לפעמים נדמה לי שהחיפושים והלבטים הם בגדר דחיית הקץ. כשכתבתי עבודות באוניברסיטה תמיד הייתי אומרת לעצמי – קודם כל תכתבי, כמה שיותר, גם אם נדמה לך שזה שטויות. אחר כך אפשר לעשות סדר.
כבר קרה שכתבתי כל הלילה, קרה שלא הספקתי להעלות את הפוסט בשעות הבוקר והוא עלה רק סביבות הצהרים, קרה שכתבתי את הפוסט רק באותו הבוקר כי במוצ״ש הייתי עייפה ולא הצלחתי להתרכז. כך או כך, הפוסט נכתב ועולה לבלוג.
יש איזו חגיגיות אצלי בלב באותם ימי ראשון – גם אם אני יודעת באופן די וודאי שרק מעטות קראו את הפוסט החדש. לפעמים זה קורה. כך או כך, אני מחדשת ומתחדשת – זו התחושה שלי באותם ימי ראשון של עליית פוסט חדש לבלוג. הולדתי משהו חדש אל העולם.
אני מרגישה שההתחדשות הזו, פעם בשבועיים, שמרה עליי בכל התקופה האחרונה. כמה חודשים אחרי שהשקתי את הבלוג הגיעה הקורונה והראתה לי שלא משנה כמה אני אוהבת שגרה – הנה לוקחים לי אותה. כמו כולן נשאבתי אל תוך חיים של חוסר וודאות באקסטרים. אני לא צריכה להסביר, אתן יודעות בדיוק על מה אני מדברת.
ותוך כדי הימים הארוכים בבית עם הילדים, בין ארוחה ליצירה לזום לארוחה, כשהעסק שרק פתחתי פחות או יותר קפא במקומו – הבלוג שלי הפך למסגרת המחייבת והמחייה שלי.
והנה ראש השנה ממש מעבר לפינה ונושא עמו תקווה של שנה נורמאלית ככל האפשר. ואני חושבת – מה חשוב לי להגשים בשנה הזו שמתחדשת עליי. מה באמת חשוב לי. מה אני יודעת שאני צריכה לעשות אחרת. לפעמים מפחיד להתחייב, אפילו או במיוחד לעצמי, על הדבר הזה שאני רוצה לעשות. הרי אם לא אתחייב, גם לא אכשל.
בספרה המופלא Heart Talk, קליאו וייד כותבת:
these things take time
I am
the caterpillar right now
I may not be flying high
like a butterfly
but
I am
sure as hell
grounded
כשקראתי את השיר הזה של וייד, מיד חשבתי על ספר הילדים האיקוני הזחל הרעב. בשנת 2019 הספר חגג יום הולדת 50, ובחודש מאי האחרון יוצרו, אריק קארל, נפטר כשהוא בן 91.
ללא כל צל של ספק, העמוד האהוב עלי בספר כולו הוא זה שבו הזחל הרעב אוכל דרך חתיכה של עוגת שוקולד, גביע גלידה, מלפפון חמוץ, פרוסה של גבינה שוויצרית, פרוסה של סלמי, סוכריה על מקל, חתיכה של פאי דובדבנים, נקניקיה, קאפקייק, ופרוסה של אבטיח.
הזחל הקטן והרעב מסיים את היום עם כאב בטן. הוא עוד לא יודע שביום למחרת הוא ירגיש הרבה יותר טוב, ויגדל ויתגלם, ולבסוף, כעבור תקופה, הוא ייהפך לפרפר.
אני עשויה להתחייב על מטרה החשובה לי, וככל שעובר הזמן והמטרה עוד לא הוגשמה – ארגיש שנכשלתי.
אבל אולי אני פשוט בשלב של כאבי הבטן? אולי זה פשוט ייקח יותר זמן ממה ששיערתי?
אני עדיין בדרך.
נהדרת באמת! את כותבת מרתק, ומאד מעניין לקרוא על התהליך שלך. עשית לי חשק להציב לעצמי מטרה לשנה הקרובה.
תודה רבה, שירה יקרה.
אני כל כך שמחה שהתחברת לכתיבה שלי,
באמת תהיתי אם התהליך שלי בכתיבת הבלוג יעניין מישהי…
אז עכשיו אני נושמת לרווחה 🙂
שנה טובה!!
אויש, כל האדומים המושלמים האלה שתפסת. הצבע האהוב עלי. שנה רגועה צבעונית ומתוקה לך. לא יאמן ש50 פוסטים כבר. כל כך נהנת לקרוא כל פעם!
מיכלי אהובה,
תודה רבה, איזה כיף שאת פה – לגמרי הקוראת כמעט הכי ותיקה שלי!!!
ובאמת יצאו המון אדומים! זה ממש לא היה מכוון, אבל גם הגיוני בסה״כ –
כי אדום הוא גם הצבע האהוב עליי 🙂
הרגלים בריאים זה חשוב! וקיבוץ גדות זה אחלה מקום להתארח, היינו שם לפני כמה שנים טובות, זה אם אזור מהמם! הרגל בריא אחד שאני לא מוותרת עליו זה חופשה משפחתית פעמיים בשנה זה ממלא, מטעין ומאסט לכל אחת! שתהיה שנה מנצנצת ✨
הי עמית,
איזה כיף שקפצת לבקר אצלי בבלוג.
אכן – חופשות משפחתיות זה חשוב!!
ואחריהן לעיתים צריך עוד חופשה לבד, לא ככה?
🙂
שנה טובה!!
איזה כייף של פוסט ומזל טוב על 50 פוסטים בבלוג!
שתהיה שנה נפלאה ????
תודה רבה, יפעת!
זה באמת מרגש.
שנה טובה ומתוקה!
היי דניאלה
תיארת חוויה שעוברת עלי גם כן בשנה ומשהו האחרונות – כתיבת הבלוג. הזדהתי עם מה שכתבת – גם אני לא מוצאת תמיד על מה לכתוב, וגם לי הבלוג נותן משהו למרות שלא תמיד יש עיניים שקוראות את מה שאני מעלה.
אני מאחלת לך שתגשימי את החלומות לשנה הקרובה. וגם שתמשיכי להנות מכתיבת הבלוג.
שנה טובה 🙂
נטלי
http://www.pnimablog.com
הי נטלי,
בטח! אני מניחה שאת ממש יכולה להזדהות!
ואני ממש זוכרת את פתיחת הבלוג היפה שלך 🙂
המון בהצלחה בהמשך ושנה טובה!
דניאלה
פוסט נפלא כרגיל, תמונות מדהימות!! והשיר ששיתפת פשוט נהדר. תודה על זה!!!
תודה רבה, מיכל!!
כל כך משמח שמצא חן בעינייך.
ואני מסכימה איתך – זה שיר מיוחד במינו. הוא ממש הקסים אותי.
פוסט נפלא ומעניין בייחוד שאני ממש מתחילה את הבלוג שלי.
אנסה גם להתכוונן להוציא פוסט במועד קבוע ולהתעקש עליו. נראה לי שככה הבלוג יפרח ויצמח לא משנה מה. זאת מטרה ראויה לשנה הבאה!
שנה טובה ומבורכת!
mynewlifeblog.co.il
תודה רבה על התגובה המרגשת הזו.
המון בהצלחה בבלוג החדש.
התמדה זה הכל, אני באמת מאמינה בזה.
אהבתי את הפוסט:)
תודה רבה רעות!!
פוסט נהדר ומהורהר, שגרם גם לי להיתפס בהרהורים לגבי השנה הבאה. בגלל חוסר הוודאת לגבי איך היא הולכת להיראות (ובעצם תמיד יש חוסר וודאות, רק שהפעם יש לה שם – קורונה), ואולי גם כי אני אדם שלא אוהב לתכנן למרחקים ארוכים – לא ממש חשבתי לעצמי מה אני רוצה ממנה. נדמה לי שעל זה אחשוב בטיול הערב היום. שזה הרגל ישן שאני מנסה לחדש השנה.
תודה רבה, נעמה.
איזה משמח שהפוסט מצא חן בעינייך.
גם לי קשה לתכנן לטווח ארוך.
ועם הקורונה הזו – זה באמת נעשה קשה פי כמה.
אפילו לתכנן מה נאכל בשבת, אני דוחה לרגע אחרון.
יש מצב שאת זה עשיתי גם לפני הקורונה 🙂
לפרסם משהו שכולו שלך זה אמיץ ויצירתי, ולהתחייב להיות אמיצה ויצירתית כל שבועיים זה משוגע. עושה השראה לחפש מקומות אמיצים ויצירתיים משלי.
בינתיים – תמונות משגעות. במיוחד שתי הראשונות.
אויש, מיטלי.
מתרגשת לקרוא את המילים הטובות האלה שלך.
את שתמיד ראית אותי קדימה והאמנת בי.
תודה רבה, אהובה.
הי דניאלה, אני אוהבת את הכתיבה שלך. מוצאת בה הרבה את עצמי. לא תמיד מוצאת את הזמן להיכנס בעקביות אבל תמיד כשאני כאן זה מרגיש לי קרוב אליי ונוגע. מעורר מחשבה והשראה. תמיד בא לי לעצור רגע, להגיב, לשתף, או סתם להניח מילים טובות. מברכת אותך על היכולת להחזיק כך שגרת כתיבה. אני עוד לומדת איך…
שתהיה שנה נהדרת, שהבלוג הזה שלך ימשיך להחזיק חיים, תמונות נפלאות ומילים שהן תמיד בגובה הלב.
אני כבר "גרופית" שלך, אז גם אם זה לא עקבי… אני תמיד חוזרת 🙂
אורלי 🙂
הי אורלי,
כל כך נעים ומשמח לקרוא את התגובה הזו שלך,
ולדעת שאת שבה ומבקרת כאן אצלי כשמזדמן לך.
ועכשיו גם הצעתי לך חברות בפייסבוק 🙂
תודה רבה על כל המילים הטובות והאיחולים הנהדרים.
אני מקווה שתהיה לך שנה מלאה בטוב, ובהתרגשות מהדברים הקטנים הגדולים.
דניאלה