ילדה בקיבוץ גדות

68 לישראל באורות צבעוניים בקיבוץ גדות

התקופה האחרונה מביאה אותי לחשוב על כך שלעיתים קרובות רגעים של קושי ואפילו שבר עצום – בלתי נתפס, יכולים להוות גם התחלה חדשה מלאת תקווה (בין אם ישנה הבנה של הדבר הזה בזמן אמת או רק בדיעבד).

על רגע כזה ממש מספר השיר ״בתי את בוכה או צוחקת״:

קיבוץ גדות הוקם בשנת 1949 (שמו המקורי היה “הגוברים” והשם שונה באופן רשמי ל”גדות” בשנת 1954). עוד מימיו הראשונים ולאורך שנות ה-50 וה-60 היה נתון הקיבוץ – שהוקם על שטח מפורז שנקבע בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת העצמאות – להפגזות תכופות מידי הסורים שעל רמת הגולן. בשל אותה מציאות יומיומית קשה והפגזות שבהן נהרגו חברים ומתנדבים, נחפרו בסוף שנות ה-50 בכל רחבי הקיבוץ תעלות קשר: תעלות חפורות שהובילו מכל הבתים והמבנים אל המקלט הקרוב. 

ההפגזה הכבדה ביותר על גדות הגיעה ב-7 באפריל שנת 1967, חודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים: במשך כחצי שעה נחתו מאות פגזים שהצליחו לפגוע קשות כמעט בכל מבני הקיבוץ. חברי הקיבוץ ניצלו בהפגזה הזו בזכות העובדה שכמה דקות לפני שהיא התחילה ירו הסורים כמה פגזים בודדים למטרת טיווח ודיוק. אותו פרק זמן קצר איפשר לחברי הקיבוץ לרוץ מהבתים וממקומות העבודה אל בתי הילדים, לתפוס ילד או שניים ולקפוץ אל התעלות בדרך אל המקלטים. 

מקלט מוקף צמחיה בקיבוץ גדות

השיר ״בתי את בוכה או צוחקת״ שנכתב על ידי יובב כץ, שדרן רדיו ופזמונאי, מספר ממש את הרגע שאחרי – בתום ההפגזה, עם היציאה מהמקלטים: 

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

וכאן, בתשובת האם לבתה, כץ מדלג חודשיים קדימה – אל היום שאחרי מלחמת ששת הימים, כשרמת הגולן כבר בידינו: 

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת. 
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.
 
כץ, שנולד וגדל בקיבוץ נען (שהוקם כמעט 20 שנה לפני גדות), הכיר את מציאות החיים בקיבוץ גדות היטב: בשנת 1958 הוא הגיע בתור מתנדב אל הקיבוץ הצעיר, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד. תשע שנים מאוחר יותר – בתום הלחימה כמפקד סיירת ג׳יפים בסיני במלחמת ששת הימים – כץ שמע בהתרגשות את הדיווחים מהצפון על כיבוש הרמה והתיישב לכתוב את השיר. 
 
פרחים צהובים שנשרו אל הדשא
 
הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.
 
בשנים האחרונות משפחתי ואני זוכים לבקר פעם בשנה, בלב עונת האביב, אחרי יום העצמאות ולפני שבועות, בקיבוץ גדות – במסגרת נופש קצר עם קבוצה גדולה של חברים טובים. לצערי, בשל המצב, נראה שהסיכוי שנזכה לבקר שם השנה הולך וקטן (והלוואי שאני טועה).
 
מבנה וצמחיה בקיבוץ גדות
 
האמת היא שדוקא השנה המרחבים הירוקים הללו היו עושים לנו כל כך הרבה טוב. החוויה העירונית הנוכחית, של ההסתגרות בדירות ללא טבע של ממש במאות המטרים שליד הבית, מזמינה איזו כמיהה מיוחדת אל החוץ הכפרי.    
 
כשאני מהלכת בשבילי הקיבוץ רחב הדשאים ועמוס הצמחיה המכשפת ביופיה, קשה לי כל כך לגשר על הפער הזה שבין העבר להווה. אותו מקום שלפני כחמישים שנה ניצב הרוס וחרב – היום מלבלב ופורח. וכמה שקט, איזו שלווה.
 
חדר האוכל בקיבוץ גדות
 
במקביל לפער הבלתי נתפס הזה – בין הסיפורים של פעם למציאות היום – בגדות מתקבלת גם התחושה של מקום שקפא בזמן: מבנה חדר האוכל הניצב בבטון חשוף אל מול המדשאה הענקית, שער הבריכה שהוא גם יצירת אמנות חיננית ומחלידה, השבילים המוצלים האינסופיים עטורי פריחה שנשרה מהעצים.
 
כמו לוקיישן שמחכה שיבואו לצלם בו סרט תקופתי: יש לי איזו נטייה להתרגש מד״שים מהעבר – חפצים ומרחבים שפתאום פוגשים אותנו מזמן אחר.
 
באופן כללי – בגדות (ותסלחו לי על משחק הלשון) היופי עולה על גדותיו. פשוט ככה. אני מביטה סביב ולא יכולה להפסיק לחשוב – ״כמה יפה פה״. 
 
חצר גן הילדים בקיבוץ גדות
 
הדרך שמובילה מחדרי האירוח בגדות אל חדר האוכל, עוברת על יד גן הילדים של הקיבוץ וחצר הגרוטאות הענקית והמרשימה שלו. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מביטה בהשתאות בכל החפצים, כלי הרכב המושבתים והקונסטרוקציות הפרושות במרחב, וחושבת לעצמי מחשבות של עירונית סחית – ״ברזל חלוד זה מסוכן״ או ״אוי, אפשר ממש בקלות ליפול משם״. 
 

בתור מי שנולדה, גדלה וחיה כל חייה בעיר, יש משהו בחיי הקיבוץ שתמיד מאוד הסעיר אותי וגרם לי לעיתים אפילו להצטער קצת שאני לא נולדתי קיבוצניקית. בכל פעם שאני מתארחת בקיבוץ ונגיד – אוכלת בחדר האוכל, אני מוצאת את עצמי מביטה בחברי וחברות הקיבוץ באיזו קנאה סמויה וחושבת לעצמי שהן ״הדבר האמיתי״. 

 
שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.
 
שער הבריכה בקיבוץ גדות
 
וכמובן, הבריכה. נסו לגור בירושלים ולמצוא בריכה קרובה לבית שנעים בה ושלא עולה הון תועפות.
 
אם הצלחתן, אשמח שתעדכנו אותי.
 
זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת. 
 
נשירה של עץ הסיגלון
 
את כל התמונות המופיעות בפוסט צילמתי בקיבוץ גדות בין השנים 2016-2019. 
ביקרתן פעם בגדות? הכרתן את הסיפור של הקיבוץ? כל כך אשמח לשמוע מכן. 
הנה, ממש כאן 

32 Comments

  • דניאלה שלום
    אני חבר ובן גדות,
    שמי עידו ואני בגדות מלידתי ב 1963 עם הפוגות של טיולים בעולם ומס שנים בתא
    ואחכ בירושלים.
    אני חקלאי
    נהניתי לקרוא את דברייך ונעם לי שהמקום בו החלטתי לחיות עושה הרגשה טובה גם לאחרים
    מקווה בכל ליבי שתוכלו להגיע גם השנה
    (אולי מאוחר יותר),
    אחרי שני חרפים עתירי גשם האיזור יפה
    ופראי מתמיד ממש מדהים.
    כל טוב ובריאות בשפע
    ואולי גם נתראה
    עידו א
    גדות

    • עידו, תודה רבה. אני כל כך שמחה שקראת והגבת כאן.
      עכשיו אחרי שקראתי את דבריך אני עוד יותר מקווה שנצליח להגיע!
      מאחלת לך ולחבריך בקיבוץ בריאות, טוב ופליאה מהסביבה הנהדרת בה אתם חיים. .

  • מעניין ומקסים. מדהים שבתור קיבוצניקית בעבר ולתמיד (בלב ובהוויה), מבחינתי העיצובים והארכיטקטורה הקיבוצניקיים כל כך כעורה ומגושמת.. חדר האוכל ממש נראה כמו מפלצת פשוטה וארכאית, סגפנית. הדבר היחיד שמרגש אותי תמיד תמיד בקיבוץ שלי וגם בגדות ובכל הקיבוצים בעולם הוא הטבע, האויר. הירוק שממלא באנרגיה. אני עצובה נורא נורא שלא ניסע השנה ומחכה כבר לשנה הבאה. נשיקות אהובה

    • מרב אהובה!! נו, נו, את הדבר האמיתי!!
      וזה ככה, לא? אנחנו נמשכות לא פעם אל מה שזר לנו.
      תודה שקראת והגבת כאן! שימחת אותי.
      מתגעגעת געגועים עזים ומחבקת.

  • הי דניאלה
    איזה פוסט יפה וגם התמונות נהדרות.
    כיף לקרוא על התחושות שמעביר בך המקום.
    נשמח להכיר אותך בהזדמנות, ומקווה שגם השנה תצליחו להגיע לביקור.
    עלה ליוטיוב לא מזמן סרטון חגיגות ה-70 שלנו משנה שעברה, אם מעניינת אותך ההיסטוריה של גדות והתרבות- את מוזמנת לצפות בו.
    הוא מעביר היטב את הסיפור.
    תודה ולהשתמע!!!
    משני תם

    • הי שני,
      תודה רבה ואני שמחה שאהבת!
      מאוד הייתי רוצה לראות את הסרטון! איפה אפשר למצוא אותו? לא ראיתי משהו כזה כשחיפשתי..
      תודה!!

  • הקסם של קיבוץ (או ישוב קטן ושורשי) אכן קסום אבל גם מתעתע לעיתים. מתוך מחשבות של מי שחיה בין עולמות. המחשבות שלך שבני הקיבוץ הם הדבר האמיתי קשורות כנראה גם לאתוס שאפשר להתווכח אם מוצדק או לא. אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח – היופי של הטבע ושל האנשים. התיאורים שלך קולעים.

    • לגמרי אתוס – שכנראה איכשהו גדלתי עליו.
      וכמובן שלכל מקום היתרונות והחסרונות שלו.
      ובסוף אני בוחרת בעיר, אבל תמיד אפשר לחלום…

  • היי דניאלה

    תענוג גדול לקרא את רגשותייך לבית שלי.
    אכן גן עדן. כמו צורתו החיצונית, כך גם אופיו האנושי.
    את סירטון חגיגת ה- 70 לגדות תוכלי לראות כאן:
    https://www.youtube.com/watch?v=S3dLXWknBuQ&t=130s
    תשמחי לראות בסירטון בדקה 1:21:46, את הבית הנוסף שהמשורר יובב כץ הוסיף במיוחד לחגיגה זאת.
    בריאות ואושר
    נילי

    • תודה רבה, נילי.
      כמה משמח לקרוא שיפה אצלכם מבחוץ וגם מבפנים 🙂
      ותודה רבה שצירפת פה את הסרטון.
      אצפה בהחלט!

    • קלז מתוקה, תודה על התגובה ואיזה כיף שאהבת.
      מצחיק – אני חושבת שיש לי זיכרון של ארז ניסן המדריך שר את השיר באיזה טיול של נוע״ם לגולן…
      אבל רק לאחרונה באמת חקרתי לעומק את מילות השיר.

  • דניאלה אהובה
    כל כך נהניתי לקרוא.
    דרישת שלום מהעבר היא אחד הדברים המתוקים שבהווה.
    הימים האלו -יום הזיכרון ועצמאות-מציפים בדיוק את התחושה הזאת, עבר והווה- ומתווספת אליהם הכמיהה לעתיד.
    חיבוק גדול ממני.
    אמיתי.לא של מרפקים.

    • שרית יקרה, תודה ואיזה כיף שאהבת.
      אכן – ד״שים מהעבר זה משהו שאני מתכננת מתישהו לכתוב עליו פוסט נפרד..
      חיבוק גדול גדול.

    • וואיי מיכלי מתוקה, תודה.
      האמת שגם אני מגיבה בדמעות לתגובות שאני מקבלת פה ובמייל.
      זה מאוד מרגש.

  • בקר
    יום הזיכרון
    כל כך מתאים לקרוא הבקר את דבריך המלבבים בימים רחוקים הייתי חיל חלק מהשירות היה באיזור גדות טרם כתיבת השיר
    אותי מפעים הליבלוב הירוק והפריחה שבנפשך היכולת שלך לראות ביומיומי את הנשגב
    היצלחת להדביק אותי בששונך
    כל כך צריך את הראיה האופטימיות שלך בימים טרופים אלה

    • תודה רבה רפי יקר, שקראת והגבת.
      לא ידעתי ששירתת באיזור גדות.
      אשמח לשמוע על כך עוד.
      ומוכנה לשלוח לך מנה יומיומית של נשגבות מתי שרק תרצה 🙂

  • בגדות אף פעם לא הייתי,
    אבל נראה ונשמע שמקסים שם 🙂
    בתור ילדה היינו הולכים הרבה לקיבוץ בית אורן לבריכה, שהייתה נהדרת ואחרת מהבריכות העירוניות.
    אין ספק שקיבוץ זו חוויה בפניי עצמה.

  • זה כל כך מקסים. התמונות, הסיפור, השיר, פשוט הכל!

  • שלום דניאלה
    שמחתי תקרוא שאת אוהבת את קיבוצי – גדות מאז ולתמיד. באמת קשה שלא לאהוב ולהתפעל. התרשמתי עמוקות מההיכרות הרצינית שלך עם ההיסטוריה שלנו ועם הנוף הקיבוצי היפה. אשמח להיפגש כשיתאפשר שוב
    בברכה, רוני לנדאו – אחת מהילדים הראשונים מגדות

    • תודה רוני על הקריאה והתגובה.
      אכן, הקיבוץ שלך משאיר עלי רושם רב מדי שנה.
      מקווה מאוד שנגיע שוב בקרוב,
      דניאלה

  • איזה פוסט עדין, מקסים וגם עצוב ומלא געגועים. יש לי אהבה מיוחדת לנופים הקיבוציים ובמיוחד לחצר הגרוטאות שבה זכיתי לשחק מכיתה א עד ג כשלמדתי בשער העמקים. זו המצאה מופלאה בעיני (ואני לא זוכרת שאי פעם נפצענו שם, אבל כן זוכרת שעות של משחק דמיוני ומלא המצאות, ואפילו חתול שהצלנו פעם כל הקבוצה).

    • ברור שלא נפצעתן שם!! אלה רק הפוביות העירוניות המוגזמות שלי 🙂
      איזה כיף שיש לך בעברך חוויה קיבוצית שכזו.
      ותודה נעמה יקרה, על הקריאה והתגובה כאן וכמה משמח שאהבת את הפוסט.

  • דניאלה היקרה, הפוסט הזה העלה בי זכרונות ילדות למכביר.
    נסיבות הזמן והמקום גרמו לי לעזוב את הקיבוץ היפה הזה שהיה ביתי במשך כ-16 שנים. נחשבתי לבת הבכורה של גדות למרות שהגעתי לשם עם הורי מארה”ב בגיל ארבע.
    עברנו את כל תלאות ההפגזות, יריות, שריפות ואיבדנו חברים וחיות משק.
    כוח החיוּת של המקום מראה את נחישות החברים בו לדבוק במשבצת האהובה ולהמשיך לחיות שם.
    תודה על פוסט מרתק זה.

    • דבורה יקרה,
      תודה שלקחת את הזמן לקרוא ולהגיב על הפוסט.
      לכבוד הוא לי שהבת הבכורה של הקיבוץ קראה אותו!
      אני נפעמת מול האומץ והכוחות שלכם לעבור את השנים הקשות האלו בקיבוץ.
      התיאור של חברי הקיבוץ רצים מרחבי הקיבוץ אל בתי הילדים – לאסוף את הקטנים בדרך אל המקלטים – ממש הכה בי.
      ואכן הקיבוץ היום הוא כה ירוק ופורח. מלא ומתפקע חיים.
      שוב תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.