לצלם את העכשיו

כבר שנים שלא הייתי מלווה בטיול שנתי

או בכלל באיזשהו טיול של הילדים. הילדים שלי (ואני מניחה שגם שלכן) כבר לא כל כך יוצאים לטיולים מבית הספר בשנים האחרונות. היה אולי משהו קטן, איזו גיחה לפארק בשכונה – אבל טיולים כמו שהיו, כבר שנתיים שאין.

וגם כשהייתי מלווה, רק פעמים בודדות השקעתי והבאתי איתי את המצלמה. פעם אחת כזו היתה כשליוויתי את הטיול השנתי של אוריאל בכיתה ג׳, בחודש מאי שנת 2018.

מה אנחנו בוחרות לצלם ולמה

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט: מה מביא אותנו לפתוח את הטלפון ולצלם? וגם מעניין אותי במקרה שלי: מה הם האירועים אליהם אני בוחרת להביא איתי מצלמה? מה נחשב מבחינתי ״חשוב מספיק״?

ואז מגיעה כמובן שאלת ההמשך: מה הן התמונות שבדיעבד יהיו לנו היקרות ביותר? מה הן התמונות שכשנביט בהן בעוד שנים, ידליקו לנו משהו קטן בלב – ונגיד לעצמנו ״הו, וואו״.

ותראו, זה בעצם מאוד אינדיווידואלי כל העניין הזה

כל אחת מאיתנו ״מופעלת״ מדברים שונים, ותמונות שונות ירגשו אותנו כשנביט בהן בעתיד. במקרה שלי, אחד הדברים שממש מפעילים אותי כשאני עוברת על תמונות – זה אפקט הד״ש מהעבר (כתבתי על זה פעם פוסט שאני מאוד אוהבת).

אני מתכוונת לאותן התמונות שטומנות בתוכן משהו שלא באמת זכרתי, משהו שכשאני רואה אותו אני נזכרת מחדש בהתרגשות. הקטע הוא שאלה בדרך כלל דברים מאוד קטנים ולכאורה לא משמעותיים.

אני אתן לכן דוגמא:

נגיד שאני מביטה בתמונה שצולמה במטבח ילדותי – אי שם בשנות השמונים: מה שעשוי לרגש אותי ולשמח אותי במיוחד זו אריזת השוקולית המונחת על השיש מאחורה. יואו, אני אחשוב לעצמי, ככה נראתה פעם אריזה של שוקולית!! נכון! לו המטבח היה מסודר בשעת הצילום, הפלא הזה לא היה שם.

כי כמובן שזוהי גם דוגמא לפלאות היומיום – אותם הדברים היומיומיים והפשוטים שאנחנו לעיתים מפספסות, אבל בעצם הם עשויים להיות הקסומים מכל. אגב, אם תיכנסו לאותו פוסט שכתבתי בשם דרישת שלום מהעבר ותגללו מטה עד לתמונה האחרונה, תמצאו צילום של עטיפת טופי ישנה שמאיזושהי סיבה החלטתי לשמור. גיליתי אותה מחדש לפני קצת יותר משנה והיא ריגשה אותי.

אוקיי, נדמה לי שעליתי על משהו

על פי אותו ההגיון, התמונה הזו של אוריאל פותח סוג של טופי (זה לא באמת טופי, זו זוועה חיה הדבר הזה) – אולי תרגש אותו ואותי בעתיד?

האמת שהיא קצת מרגשת אותי כבר עכשיו. לא רק בגלל הממתק, בגלל השעון שלא זכרתי שהוא ענד כבר אז (הילד שהיה בכיתה ג׳ הוא עכשיו בכיתה ז׳) ובגלל חולצת בית הספר שמאז שהתחילה הקורונה כשהיה בכיתה ה׳ הוא כבר כמעט והפסיק ללבוש. ועכשיו הוא כבר בבית ספר אחר.

חזרה לטיול השנתי של אוריאל

אחד הדברים שאני זוכרת שהפתיעו אותי באותו טיול שנתי שליוויתי, היה כמויות הממתקים והחטיפים שהילדים הביאו איתם. תיקים עמוסים בסוכר ומונוסודיום גלוטמט.

ואני בשום פנים ואופן לא בריאותנית – באמת שלא. אני בעצמי אוהבת סוכריות וחטיפים (הרבה יותר ממה שאני אוהבת שוקולד – שזה, אגב, אחד ההבדלים המובהקים ביני לבין מי שהתחתנתי איתו), ועדיין העושר והמגוון היממו אותי.

אז החלטתי לתעד את כל היופי הזה

לאורך יום הטיול בכל פעם שהילדים קיבלו רשות מהמורה להוציא חטיפים, עברתי וביקשתי מהם להציג לי את השלל – ואז צילמתי.

כך שאתן בעצם מקבלות פה מעין מסמך תיעודי מצולם: אלו הם החטיפים והממתקים שילדים בכיתה ג׳ בישראל הביאו איתם לטיול שנתי באביב של שנת 2018. יתכן שזה לא מסמך מסעיר נכון לשנה זו, אבל בעוד עשור או שני עשורים – יתכן מאוד שהוא יהיה (לפחות עבור נשים נוסטלגיות כמוני).

ופתאום בשעת הכתיבה אני נזכרת בספר שאני מאוד אוהבת

מייד ניגשתי והורדתי אותו מהמדף, ונזכרתי שוב כמה הוא נהדר. ובעיניי, הוא עוסק בדיוק בדבר עליו אני כותבת כאן היום. הספר ״היה לנו אוצר – רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים״ שכתבה עדי יפת פוקס יצא בשנת 2008. הוא מכיל בתוכו תמונות יפיפיות של חפצים פשוטים שהיו בכל בית באותן שנים, מלוות בזכרונות וסיפורים.

לדעתי, שם הספר הוא מושלם: היה לנו אוצר. זה בדיוק זה. במבט לאחור אנחנו מבינות שהיה לנו אוצר: הפשוט והיומיומי שהקיף אותנו היה אוצר של ממש.

אבל רגע, זה בעצם אומר ש –

מה שמקיף אותנו היום, הוא כבר עכשיו האוצר שלנו. הביטו סביב – אתן מוקפות פלאות ואוצרות. כמה נעים לחשוב על הכל באופן הזה.

גם גרטשן רובין, יקירת הבלוג, מדברת על אותו העניין. בפרק הזה של הפודקאסט שלה ושל אחותה, היא מתארת את הרעיון שלה ליצור ״אלבום של העכשיו״ – אלבום ובו תמונות של הדירה שלה, של הרחוב שלה, של המזווה והמטבח ועוד. הדברים הללו נדמים לנו לא פעם כטריוויאליים בנקודת הזמן הנוכחית, אבל במרחק של שנים – הם יתפסו בעינינו נפח ומשמעות.

אני עוד לא מתחילה ליצור ״אלבום של העכשיו״

כמו שגרטשן רובין ממליצה, בעיקר מכיוון שיש לי יותר מדי אלבומים אחרים שמחכים שאצור אותם. כאן כתבתי על מערכת היחסים האישית שלי עם צילום, תמונות ואלבומים – סוגייה כואבת בעשור האחרון, שאני רוצה ו(עוד לא מספיק) משתדלת לתקן.

אבל אני בהחלט מקפידה לצלם את העכשיו, את היומיום, את הדברים הקטנים – שהם בעצם הגדולים ביותר. וגם כשאני מצלמת עבור לקוחות, אני בעצם מייצרת להן גלריה של היומיום שלהן – פלאות בהתאמה אישית.

זה לא סתם נחש גומי, אלה לא סתם אפרופו ותפוצ׳יפס.

אלה חתיכות קטנות מהיומיום שלנו, אני רוצה לנצור גם אותן.

את כל התמונות המופיעות בפוסט הזה צילמתי במאי 2018 בטיול שנתי של כיתה ג׳ בבית הספר קשת – לאיזור בית גוברין.

יצא לכן לצלם פעם תמונות של העכשיו? או להביט בתמונות של העכשיו של פעם, ולהתרגש?

כל כך אשמח לשמוע מכן. תכתבו לי בתגובות? 

הנה, ממש כאן ↓