אני כאן, אורחת לרגע

בית אליאנס - טיח ולבנים

מרחבים שיש בהם תחושה ושרידים של עבר מרגשים אותי ומסקרנים אותי. כמובן שכשמדובר במרחבים שיש לי אליהם קשר אישי – אז אפילו עוד יותר.

בכל פעם שאני עוברת ברחוב מטודלה שבשכונת רחביה, אני נושאת מבט אל חלונות דירתה של סבתי שנפטרה זמן קצר לפני שמלאו לי שתים עשרה שנים. לאורך השנים הרבות שעברו מאז שהדירה נמכרה, בכל פעם שעברתי שם – התריסים היו מוגפים והדירה חשוכה. דוקא לאחרונה זיהיתי אור בחלונות.

המרחב הזה הוא נוכח-נפקד מבחינתי: הוא ממשיך להתקיים עבורי רק בזיכרון. אין לי כניסה אליו. בעולם הפיזי הוא החליף פניו וכבר אינו ״הדירה של סבתא שלי״.

קיר מתקלף בבית אליאנס

לכולנו יש מרחבים כאלה, ולעיתים ניתנת לנו ההזדמנות לצעוד אל תוך אותם מרחבי עבר ולחוש בהם משהו ממה שהיו פעם.

בשנים האחרונות זכיתי להזדמנות כזו במרחב ששיכן פעם את בית ספר התיכון שלי.

בית הספר אליאנס - שלט מעל הכניסה

התיכון שלי במרכז העיר

במרכז העיר ירושלים עומד מבנה היסטורי שנוסד ב-1899 כבית ספר עיוני לבנים של רשת אליאנס (כי״ח – כל ישראל חברים), וכחלק ממתחם חינוך של הרשת שפעל באיזור (ממול עמד בית הספר המקצועי, שמאז נהרס ובמקומו הוקם מרכז כלל).

בבית הספר העיוני למדו בשנים הראשונות רק בנים, אך בשלב מאוחר יותר נפתח בו גם אגף לבנות בצד הפונה לרחוב אגריפס ולשוק מחנה יהודה.

שער בית הספר אליאנס לבנות

אחרי מלחמת העצמאות והקמת המדינה המבנה הפך בית זמני למוסדות חינוך שונים בעיר אשר חסר להם בית קבע – ביניהם: התיכון המסורתי בו למדתי. ארבע שנים (כיתות ז׳ עד י׳) למדתי שם באותו מבנה ישן השוכן בתווך שבין השוק, מרכז כלל, רחוב יפו ורחוב אגריפס.

כשעליתי לכיתה יא׳ (שנת 1996) התיכון המסורתי נכנס אל מבנה הקבע החדש שנבנה עבורו בשכונת ארנונה. בשלב שעזבנו אותו, המבנה הישן היה כבר במצב תחזוקתי קשה. כעבור מספר שנים הבניין ננטש וכניסותיו נסתמו בבלוקים.

הכניסה לבית אליאנס חסומה בלבנים

סגור – פתוח  

ב-2010 המגרש שמסביב למבנה נפתח כחניון לרכבים למבקרים בשוק ובמרכז העיר. כך מצאתי את עצמי כמה שנים מאוחר יותר עומדת מול הבניין שפעם היה בית הספר שלי, ומביטה באותה הכניסה החסומה.

בינתיים קבוצת יזמים קנתה את הבניין כשהתכנון – הפיכתו למלון בוטיק יוקרתי בן 70 חדרים. מכיון שתהליכי האישור מול העירייה לוקחים זמן, הבעלים החדשים קיבלו החלטה לפתוח את הבניין לשימוש זמני.

מסדרון ורוד בבית אליאנס

וכך, בדיוק 20 שנה אחרי שהתיכון שלי עזב את המבנה, הוא נפתח מחדש: בשנת 2016 נכנסו אל הבניין קבוצות אמנים ויוצרים – כחלק מתוכנית של עמותת רוח חדשה – ועל חזית הבניין נתלה שלט גדול: ״בית אליאנס״. 

היות ומראש ידוע היה שהשימוש במבנה יהיה זמני בלבד (בין שנתיים לחמש שנים), הבניין עבר תהליך שימור חלקי וייחודי. מטרת ״שימור הביניים״ הזה היתה לאפשר לקבוצות האמנים לפעול בבניין בנוחות באותן שנים ספורות: הזבל הרב שהצטבר בבניין לאורך השנים פונה, חלונות שנשברו או נפרצו תוקנו והוחלפו, ונקודות בקיר בהן הטיח התקלף והתפורר עד כדי חשיפת האבן – נסגרו.

טיח מתקלף צבעוני בבית אליאנס

בית אליאנס כמרחב לימינלי

לִימִינָלִיוּת היא מושג בתחום האנתרופולוגיה הבא לתאר שלב של ״בין לבין״ של ״לא כאן ולא שם״. בטקסי מעבר, השלב הלימינלי מתייחס לזה בו האדם עזב את מעמדו הישן אך לא הגיע עדיין למעמדו החדש.

המימד הפיזי של הלימינליות מתבטא גם הוא במצב ביניים – לא כאן ולא שם. מרחבים המקשרים בין מקום למקום, נחשבים ללימינליים: מסדרונות, גרמי מדרגות, מעליות, שדות תעופה, וחדרי המתנה הינם כולם מרחבים לימינאליים.

גרם מדרגות בבית אליאנס

גם מבנים נטושים נחשבים למרחבים לימינליים, ובשל אופי השימור החלקי שנעשה – בית אליאנס משמר בתוכו כיום את אותו האופי של המבנה הנטוש שהיווה עד לפני מספר שנים, וכן משהו מהחיים שהיו בו לפני שננטש.

בעוד מספר שנים – אחרי השימור המקיף ועבודות השיפוץ הנרחבות שיעבור הבניין לקראת הפיכתו למלון בוטיק – לא אוכל עוד לזהות בתוכו את בית הספר שלי כפי שאני יכולה כעת.

אמנות על קירות בית אליאנס

הרדיאטור

כשאני צועדת במסדרונות הבניין, עולה ויורדת בגרמי המדרגות הרחבים, ונכנסת אל תוך הכיתות – אני נזכרת בעבר שלי בבניין כתלמידה. אני גם מסוגלת למצוא בשטח שרידים של אותו העבר.

בכל ארבע שנותיי בבניין למדתי באותו המסדרון. בשנים של ז׳ עד ט׳ למדתי באותה הכיתה, ובשנה של י׳ עברתי אל הכיתה שעל ידה. בתחילת אותו המסדרון, לפני שתי הכיתות, עמד מחובר לקיר – רדיאטור.

מסדרון בבית אליאנס

ירושלים קרה בחורף, ומבנה בית הספר הישן היה קשה לחימום. בבניין בעל התקרות גבוהות ורווי החלונות, היו פזורים רדיאטורים שניסו ללא הצלחה לחמם את החלל כולו.

בהפסקות היינו נצמדות אל ההסקות כדי להתחמם. ההסקות היו חמות מאוד, ואחרי כמה רגעים היה צורך להתרחק מעט מגוף החימום כדי לא להיכוות, ואז, בשל הקור, להיצמד אליו שוב. 

כאן היה רדיאטור - בית אליאנס

במסדרון של הכיתות בהן למדתי הרדיאטור כבר איננו, אבל קל לזהות את המקום בו עמד. הרדיאטור נעקר אבל פתחי הצנרת חשופים. קו המתאר המלבני ברור – שטח קטן שלא זכה להיצבע פעם ועוד פעם בגוונים משתנים. רק טפטופי צבע ירדו אל השטח שמאחורי הרדיאטור ופעם הוסתרו שם. היום כבר אין מה שיסתיר.

בית אליאנס כאתר ממצאים וזיכרונות – תלוי בין עבר לעתיד. קירותיו חושפים שכבות גיאולוגיות של צבע וטיח.

כאן היה רדיאטור - בית אליאנס

סגירה מחודשת 

בימים אלו – אחרי חמש שנים בהן שטחי הבניין מלאו קבוצות יוצרות, אירועים ומסיבות – המבנה אט אט שב ונסגר. רק חדרים מעטים נמצאים עדיין בשימוש, והשאר ננעלו. דלת הכניסה הראשית סגורה, וניתן להיכנס רק מכניסה צדדית.

בקרוב הבניין יפונה לחלוטין וצפויות להתחיל בו עבודות שישנו לגמרי את פניו, וכן את פני המגרש הסובב אותו.

פנים דלת הכניסה - בית אליאנס

יהיה קשה יותר לדמיין את הטקסים שנערכו מהנקודה שבאמצע המדרגות העולות אל הבניין, ושפנו אל היושבים בחצר ועל המדשאה הצרה שהקיפה אותו (שהיום כבר איננה). בתחילת כיתה י׳ בטקס פתיחת השנה שרתי עם שתי חברות מעל גבי אותה במה מאולתרת  את ״שיר נבואי קוסמי עליז״, והבחור מהשכבה מעלינו שהיה תמיד אחראי על הסאונד בטקסים אמר לנו שאנחנו מזייפות.

כבר לא ניתן יהיה לזהות את הנקודה המדוייקת בקיר החצר בה היה חלון פתוח דרכו היינו מזמינים אשתנור מהפלאפליה על רחוב אגריפס.

בית אליאנס - חוץ

מבנה הירידה למקלט ששימש כאולם התעמלות מאולתר גם הוא וודאי ייהרס. אני זוכרת את השעה הראשונה ביום ראשון ה-5 בנובמבר 1995 בו ישבנו באותו אולם תת קרקעי במעגל גדול וכל אחת שיתפה בתורה משהו מהחוויה שלה עם היוודע דבר רצח ראש הממשלה.

הפטיו שבמרכז הבניין בו הבנים היו משחקים סטנגה בהפסקות, וודאי יהפך חצר מעוצבת עם בר המגיש קוקטיילים מתוחכמים, ושפזורות בו מיטות שיזוף מפנקות.

בית אליאנס - מבט מהכניסה אל הפטיו

מגדלי המגורים והמשרדים ימשיכו לקום סביב ויצטרפו אל בניין כלל שבזמנו היה המגדל היחיד באיזור: אליו היינו חוצים את הכביש ללמוד במעבדת המחשבים ששכנה בקומה העליונה של המרכז המסחרי, ובו ביום השואה בכיתה ז׳ ירדנו כל בית הספר אל ״קולנוע כפיר״ ששכן בקומה התחתונה – לצפות בסרט שואה דובר גרמנית.   

האם אורחי בית המלון יחשבו לשבת על אדני החלון הרחבים, כפי שאנחנו נהגנו לעשות, ולהשקיף החוצה אל הנוף הירושלמי ההולך ומשתנה?

אדן חלון בשירותים - בית אליאנס

פרידה

ארבע שנים. יום יום. כשנכנסתי בשערי בית הספר לראשונה הייתי כמעט בת 12 וכשעזבתי אותו הייתי בת 15 וחצי.

ארבע שנים עמוסות בחוויות שמחוברות אצלי במאות נימים דקים, חלקם כבר שקופים וכמעט בלתי נראים, אל המרחב המיוחד הזה שבלב העיר ירושלים.

כיתה בתיכון המסורתי 1994

את כל התמונות בפוסט הזה צילמתי בבית אליאנס.
התמונה האחרונה צולמה ביוני 1994 ביום האחרון של כיתה ח׳. התמונה של הכניסה לבניין החסומה בלבנים צולמה באביב 2014. כל שאר התמונות צולמו באפריל 2021.
מה הם מרחבי העבר שלכן? יצא לכן לבקר בהם לאחרונה? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות
הנה, ממש כאן 

34 Comments

  • מרגש מאוד. בית הספר היסודי שלי היה בקיבוץ שער העמקים. חזרתי אליו כמה וכמה פעמים מאז שעזבתי, בסוף כיתה ו, וגם צילמתי. בית הילדים ננטש ואז אוכלס מחדש בבני נוער של תוכנית כלשהי. אבל כל הקיבוץ הוא מרחב זיכרון אחד גדול עבורי, כי החיים בבית הספר לא הצטמצמו לבית הילדים. נדדנו כל יום בשבילי הקיבוץ, בין חדר האוכל, למשק החי לבריכה לשדות (ללקט אוכל לארנבות שלנו). חדר המוזיקה במקלט ליד גן הילדים, הספריה ליד הדשא הגדול, המקום שבו חיכיתי לההורים בסוף היום שיבואו לקחת אותי, והרפת והנגריה בסוף הקיבוץ. כל אלה מצטרפים למרחב שבזיכרוני היה עולם עצום אבל גם אינטימי, עולם מותר, שמורשה להסתובב בו ולהרגיש בעלות עליו, עם פינות מסתוריות, פינות אהובות, פינות סודיות. עשית לי חשק גדול ללכת לשם שוב.

    • הו וואו נעמה, זה נשמע כמו מרחב מרגש וקסום.
      החוויה הקיבוצית היומיומית הזו נשמעת לי נהדרת.
      ועכשיו מה שכתבת לי באינסטגרם וגם כאן,
      מבהיר לי שאני צריכה לחזור אל בית הספר היסודי שלי –
      בו לא הייתי שנים ארוכות.

  • כתבת מקסים ומרגש.במבנה היום שוכן החוט המשולש שעוזר לנוער בסיכון…הייתי שם בכמה מסיבות מאז וחייבת לומר של מבנה אכן יש קסם משלו.

    • תודה רבה, חנה – על הקריאה והתגובה כאן!
      אכן – אני חושבת שראיתי את זה.
      אם אני לא טועה, הם נמצאים מקדימה – נכון?
      יש כניסה ישירה אל תוך מעין חצי מרתף כזה?
      זה איפה שהיה אצלנו הקיוסק של אלי.

  • מחווה יפה לבניין המיוחד הזה.
    אני אוהבת את בית אליאנס כמרחב של פעילות ויצירה בירושלים, והוא מצטלם נהדר. חבל שזה רק לתקופת ביניים, ולא כחלק מתכנית השימור לטווח ארוך ובמסגרת תכנון עירוני.
    מעניין יהיה לראות את השלב הבא שלו. בטח גם אז יצטלם יפה.

    • תודה רבה, מעין!
      אני חושבת שיש בזמניות הזו שנוצרה בבית אליאנס משהו מרגש.
      ויכול להיות שחלק מהתהליכים והיצירות לא היו מתממשות אם לא המעמד הזמני.
      ואכן – גם אני מאוד סקרנית לקראת השלב הבא.

    • Hey Dov,
      What a great surprise to see your reply here.
      Thank you so much.
      That building really was something special –
      a real experience, with so many memories.
      Hope you are well, Take care!!
      Daniella

  • תודה. עוררת זכרונות מרגשים.
    למדתי בבית ספר זה בשנים 1960 _1964.
    אז זה היה בית ספר תיכון של אליאנס, ושמו היה גמנסיה כרמיה. (בגבו היה בית ספר יסודי אליאנס.)
    אני חושבת שעבר לשכונה אחרת, ונקרא תיכון רנה קאסן.
    המנהל של תיכון רנה קאסן, היה הבן של המזכירה מגימנסיה כרמיה _ גברת גבאי.
    זוכרת שבחומת החצר היה חלון אל חנות פלאפל בשוק מחנה יהודה. בהפסקות היינו קונים שם פלאפל.
    בפינת החצר, היה חדר בו התגורר _אב הבית…

    • ציפי – וואו, איזו תגובה מרתקת ומרגשת.
      תודה רבה על הקריאה והתגובה כאן!!
      גם לנו היה החלון בחומה – שדרכו היינו קונים פלאפל.
      אני ממש בהלם שזה פעל עוד בשנות השישים באופן הזה!

  • אחד ממרחבי העבר שלי היא העיר בת ים
    ההורים שלי שניהם מבת ים, סבר וסבתא שלי משני הצדדים גרו בבת ים עד יום מותם
    היינו באים לבקר הרבה בשבתות,חגים ולפעמים סתם בימי החול.
    היה לנו מסלול קבוע בשבתות. מסבא וסבתא אחד לשני, לדודים דרך גן ההרפתקאות, חלבית הכנסת ולבני עקיבא.
    לפני כמה שנים נסעתי עם אבי לסיור נוסטלגיה. אומנם זה היה ברכב אבל אמרתי לעצמי שבהזדמנות אעשה את זה ברגל. הבתים השתנו, המרחבים שפעם היו גדולים כ”כ התקטנו. היה שונה ממש. אבל בהחלט משמח לבקר.

    • הדס יקרה,
      אני ממש יכולה לחוש ולדמיין את מה שאת מתארת.
      תודה רבה ששיתפת את זה כאן.
      יש לי כל כך הרבה זכרונות מהאיזור שסביב ביתם של סבי וסבתי מצד אבא שלי.
      מאז שנפטרו – ועוד לפני – כבר 15 שנה בערך, לא ממש חזרתי להסתובב באיזור.
      בהשראת התגובה שלך – נכנסתי עכשיו לגוגל ועשיתי סיור וירטואלי והתרגשתי.
      תודה רבה.

  • וואו דניאלה
    אני יכולה לשמוע את קולך בפוסט הזה מאוד. הוא ממש פודקאסט ויזואלי.
    יש לי כמה מרחבי עבר כאלה… אהל כשביקר
    י לפני כמה שנים בתיכון שלי פתאום היא נראה ככ קטן – ואני זכרתי אותו ענק שזה היה מרוד מפחיד….
    אז זה אמיץ מאוד מצידך להיכנס למרחבי העבר שלך.
    פוסט מהמם וירושלמי במיוחד????

    • אפרת, איזו תגובה מקסימה – תודה רבה.
      ובכלל – איזה כיף שאת מגיבה בבלוג 🙂
      האמת שהפוסט הזה עשה לי חשק לחזור לבית הספר היסודי שלי בו לא הייתי שנים,
      וגם לשכונת רמות אשכול בה גדלתי…

  • וואו, בנין מרתק שהערת לחיים בסיפוריך!
    אהבתי את הרעיון לאפשר שימוש ראוי ומשמעותי בזמן התכנון והאישורים למלון! כן ירבו פרוייקטים שכאלו!
    תודה על פוסט מלא בקסם ירושלמי!

    • זה באמת פרוייקט מאוד מיוחד – אחד הראשונים בירושלים שאפשרו שימוש כזה לאורך זמן.
      מסכימה איתך – כן ירבו!
      וככל שעובר הזמן אני מבינה איזו זכות זו היתה ללמוד בבניין הזה, שייצר לנו כל כך הרבה זכרונות מיוחדים.
      תודה רבה!!

  • איזה כיף זה נוסטלגיה! הצלחת להעביר את התחושה שבין הקירות הסדוקים האלה (במקרה הטוב) עברת הרבה חוויות. תודה על המסע בין קירות בין הספר והסיפורים המעניינים על הרדיאטור, כניסות הבניין השונות ועוד, והתמונה של הכיסאות הישנים ולוח הגיר בכיתה הזכירה לי נשכחות נעימות.
    🙂
    נטלי,
    http://www.pnimablog.com

    • תודה רבה, נטלי יקרה!
      היום של התמונה עם הכיסאות והשולחנות זכור לי כל כך –
      ולחשוב שזה היה לפני 27 שנים זה באמת פשוט לא נתפס.

  • מרגשת! הזכרת איך לפני כמה שנים טיילתי בירושלים ואיכשהוא מצאתי את עצמי בנחלת שבעה ליד דירתם של סבי וסבתי ז״ל. במקרה עבר מישהו ונכנס אז ביקשתי להכנס ולהסתכל. מי שקנו את הדירה הפכו אותה למשרד עורכי דין, אבל מה שהיה יפה זה שהם שמרו את אריחי הרצפה המקוריים ואת דלתות העץ הכבדות שביחד עם התקרות הגבוהות והנוף הירושלמי שימרו את הזכרון שלי. הרגשתי כאילו סבתי תכנס עוד רגע ותגיש לי קערית מתכת קטנה עם כדור גלידה או סוכריית סהר מתוקה. אז תודה לך שלקחת אותי לביקור הזה שוב.

    • הו וואו, עמית.
      זה ממש סיפור מרגש. תודה רבה ששיתפת.
      בצעידה לתוך מחוזות עבר שכאלו – תמיד ישנו הפחד שהזיכרון יתקלקל,
      שמה שאנחנו זוכרות ״יתלכלך״ מהחדש והמשופץ וכבר לא יהיה לנו הזיכרון ״הטהור״ של מה שהיה פעם פעם.
      איזה יופי שזיהית שם את הדלתות והאריחים – ומצאת את עצמך שוב אצל סבא וסבתא בבית.
      תודה לך!!

  • וואו! איזה מבנה עם היסטוריה מרגשת. איזו זכות הייתה לכןם ללמוד במקום כזה. אין על ירושלים, עם ההיסטוריה המציצה בכל פינה. אוהבת את העיר הזאת. משום מה כשקראתי את הפוסט נזכרתי דווקא בבית של חברה שלי זואי בלונדון (זוכרת אותה?). זה גם היה בית עם היסטוריה. בית ויקטוריאני שבילדותינו עוד נשארו בו כל מיני סממנים של פעם. עם רצפות עץ חורקות שלמדתי איפה אסור לי לדרוך בלילה כדי שלא יגלו שאנחנו עדיין ערות ומתגנבות למטבח, כיור בפינה של חדר השינה שלה, שם היינו מצחצחות שיניים. ועוד כל מיני דברים. זוכרת בתור ילדה איך אהבתי לדמיין נשים מסתובבות שם בשמלות המנופחות של פעם, ואיך הן נכנסות לכרכרה בדרכן להצגה (אמא של זואי הייתה סוכנת שחקנים, כך שהצגות היו חלק בלתי נפרד מהחיים בבית הזה). בכל מקרה, לא באמת קשור, ובכל זאת, על זה חשבתי. ????
    תודה.

    • אביטל!! תודה על הקריאה ועל התגובה המקסימה.

      לגבי בית הספר – כן, במבט לאחור זו באמת היתה זכות.
      אני לא יודעת כמה הבנו את זה תוך כדי.
      בעיקר אני זוכרת תלונות על זה שאנחנו לומדים במבנה ״שנראה כמו כלא״.

      הבית הזה של זואי נשמע מדהים!!
      ואיזה כיף שבילית שם זמן איתה –
      אילו זכרונות מדהימים.
      ממש מרשים אותי שהצלחת לחוש בעבר הרחוק הזה.

  • לפני שלוש שנים טיילנו ברחובות. קפצנו לראות את “הבית של סבתא” שנפטרה לפני יותר מעשרים שנה ושהתרוקן ונמכר כשדוד שלי נפטר, לפני יותר מעשור.

    הופתענו לגלות שעל תיבת הדואר עדיין רשום שם משפחתה, וכשקיבלנו רשות להיכנס לבניין – שגם השלט על דלת הכניסה לבית וגם המזוזה מעץ הזית עדיין שם. במתחם כולו עצר הזמן, רק יחסי הגודל שביני ובינו השתנו, והגעגוע…

    מסתבר שהדירה חולקה באופן פנימי ומושכרת לכמה משפחות, וכדי שלא יהיו שינויים בחוק (בשחור, מה שנקרא) הושארו הדברים על תילם.

    וכמה רציתי שהדפיקות על הדלת ייענו וסבתא תפתח אותה, עם ריח ביתה שאני מקבלת ממנו מדי פעם דשים בכל מיני פינות ומראות.

    (סבתא הגיבורה שלי שכתבתי עליה פעמיים בבלוג שלי…)

    • אני כל כך מבינה את ההתרגשות מהגילויים הקטנים-הגדולים האלה.
      ואיך דברים שלא ידענו שאנחנו זוכרות – אנחנו זוכרות.
      כלומר, אולי לא היינו יכולות לשלוף אותן סתם כך –
      אבל ברגע שאנחנו נתקלות בהם שוב – זו כמו חתיכה שמשלימה איזה פאזל של זיכרון.
      תודה רבה, שירה, ששיתפת את הסיפור היפה והמרגש שלך כאן.

  • דניאלה, אי אפשר לשבוע ממך, את טנא מ ל א, ולא רק בחג השבועות.
    חג שמח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.