דניאלה, נעים להכיר

**********

ירושלים

נולדתי בשנת 1980 בהדסה עין כרם, ומאז אני ירושלמית – בכל תקופה בחיי בה התרחקתי מהעיר, התגעגעתי אליה. לירושלים יש מקום עמוק אצלי בלב, ו(לא משנה כמה אני חולה על תל אביב, ניו יורק או רומא) אני לא מרגישה בבית בשום מקום אחר בעולם. למדתי בתיכון המסורתי שעוד היה צמוד בזמנו לשוק מחנה יהודה. הייתי לוקחת קו 4, יורדת בתחנה איפה שפעם היה קולנוע אדיסון, ותופסת אוטובוס חזרה הביתה מרחוב קינג ג׳ורג׳ ליד מגדל הפעמון. כמה געגועים יש בי למרכז העיר של שנות התשעים: מקום המפגש הקבוע בטליתא קומי, שוק התכשיטים בכיכר החתולות במוצאי שבת, ארומה ברחוב הלל כשעוד לא היתה ״סניף״, מתנות יום הולדת בחנות הפנינג במורד המדרחוב (והפוסטרים בקומה השנייה!), הסטארדאסט ומועדון האנדרגראונד.

סדר

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת לסדר וכשמסודר. מספרים עלי שכשהייתי ילדה הייתי בוכה כשהבית היה מבולגן, ובהרבה מתמונות הילדות שלי אני עומדת גאה ליד מדפי שולחן הכתיבה, בית הברביות או המיטה שסידרתי. מאז ועד היום, אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא לארגן ולעצב פינות, חדרים ובתים, שלי ושל אחרים.

צבע 

כשהייתי בגן חובה, חיינו שנה בפרינסטון ניו ג׳רזי. ממש באותה תקופה, עלו לשידור שתי סדרות טלוויזיה שהותירו עלי רושם חזק במיוחד: Care Bears (דובוני אכפת לי) ו-Rainbow Brite (שלמיטב ידיעתי לא הגיעה ארצה). בשתי הסדרות מוטיב הקשת בענן וצבעי הקשת הוא מרכזי. שנות ה-80 היו רוויות מופעים תרבותיים של קשת בענן, כך שנדמה לי שממש ינקתי את הצבעוניות הספציפית הזו. היא פשוט נכנסה לי למערכת. 

איטלקית 

בקיץ לפני כיתה ג’ עברנו דירה, ובקומה מעלינו התגוררה משפחה דוברת איטלקית שפיתחנו איתה יחסי חברות קרובה.  כך התחלתי לשמוע איטלקית על בסיס כמעט יומיומי, והיא תמיד נשמעה לי השפה הכי יפה בעולם. אחרי הצבא נסעתי ללמוד איטלקית בפרוג’ה שבאיטליה, ומאז אני משתדלת למצוא תירוצים לחזור לבקר באיטליה אחת לכמה שנים. אפילו את המחקר לתזה שלי בתואר השני עשיתי במהלך חודשיים של מגורים ברומא, בעודי בהריון עם אוריאל, בני הבכור. 

קולנוע

להורים שלי היתה מדיניות מתירנית יחסית בכל הקשור להתאמת הסרט לגיל הילד, כך שיש לי זיכרון חזק מגיל 5 בערך, שלי ושל אחי הקטן (שהיה אז אולי בן 3) יוצאים יחד עם הורינו מאולם הקולנוע שהיה בזמנו בבית אגרון אחרי הקרנה של הסרט ״אי.טי.״, ושנינו ממררים בבכי. עם כניסת מכשיר הוידאו אלינו הביתה כמה שנים מאוחר יותר, היינו מקליטים וחוזרים וצופים שוב ושוב בסרטים כמו “בחזרה לעתיד”, ״השוטר מבברלי הילס״, ״נשק קטלני״ ו״אינדיאנה ג׳ונס ושודדי התיבה האבודה״. אחרי שנים של מנוי נוער בסינמטק, בכיתה י״ב נרשמתי לקורס ״יסודות הקולנוע״, ומדי שבוע במשך ארבע שעות ישבתי באולם 2 עם עשרות מורות שקיבלו על הקורס גמול השתלמות. בגיל 23 עברתי לתל אביב לעשות תואר ראשון בלימודי קולנוע וטלוויזיה.

ניהול תרבות 

במהלך שנת הלימודים האחרונה שלי באוניברסיטת תל אביב ניהלתי את התחרות הבינלאומית של פסטיבל סרטי הסטודנטים שמתקיים בסינמטק תל אביב. כשחזרתי לירושלים ניהלתי את ספריית האוזן השלישית ברחוב עמק רפאים. כמה שנים מאוחר יותר התחלתי לעבוד כרכזת תוכן ומנהלת אמנותית בבית אבי חי, שם יזמתי וליוויתי פרוייקטים בתחומים של ספרות, תיאטרון, קולנוע, משפחות וילדים, ועוד. אחד הפרויקטים שהיו עבורי משמעותיים במיוחד הוא פסטיבל “מייד אין ג׳רוזלם”, שממשיך לרוץ מדי שנה ומחבר בין שתי אהבות שליתרבות וירושלים. שבע השנים שלי בבית אבי חי היו מלאות באתגר וחדוות יצירה.  

**********

חישוב מסלול מחדש

בתום אותן שבע שנים הרגשתי שזה הזמן להיפרד, ועוד לא ידעתי לאן אני ממשיכה. מרחב אי הידיעה שנפרש סביבי היה מכביד ומבהיל, ולא פעם הרגשתי שאני מגששת באפילה. למדתי עיצוב גרפי והום סטיילינג, וניסיתי לדייק את המקום אליו אני הולכת. בשעות הלילה, אחרי שהילדים הלכו לישון, בעודי מקפלת כביסה, עושה כלים ואט אט משיבה את הבית לקדמותו לקראת יום חדש, התחלתי להאזין לפודקאסטים שונים שנתנו לי ידע וכלים לצאת לדרך עצמאית, ומילאו אותי בהשראה ובהבנות מרגשות. 

חזרתי אל הילדות ואל הדברים שתמיד אהבתי. התבהר לי ששם טמון המפתח לשאלה – מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? 

הבנתי שיש בתוכי יצירתיות שמעולם לא קיבלה מקום של כבוד, יצירתיות שלא נתתי לה במה של ממש. למדתי שיצירתיות לא ממומשת הופכת למשא המכביד על ההתנהלות היומיומית. ופה כתבתי על זה עוד.

Joy ופלאות היומיום

אני מאמינה בשמחות קטנות של יומיום. אני מאמינה שאני (ורק אני) אחראית למלא את הימים, השבועות, והשנים של חיי בדברים שעושים לי טוב, קטנים כגדולים. אני מאמינה שהסוד טמון בתשומת הלב המלאה שלנו לרגע בו אנחנו נמצאות. 

וזה, בעצם, הלב הפועם של הבלוג שלי: 

אותם מופעים קטנים והבלחות רגעיות של קסם והתרגשות, שכל כך קל לפספס. את אלו אני הולכת למרקר פה בטוש ורוד זוהר (עם נצנצים). 

“The little things? The little moments? They aren’t little.”

Jon Kabat-Zinn

דברים שמשמחים אותי

קאפקייקס 

קעקועים זמניים 

פטל טרי 

לשיר

קשתות בענן

וואשי טייפ 

שולחנות יום הולדת 

קפה

עוד קפה

פרחים לשבת 

קונפטי 

**********

אהבה ומשפחה

אני נשואה לאֹהד, ואמא של אוריאל, נעמי ואביגיל.

לאחרונה הצטרפה אלינו הכלבה וופל (וביקום מקביל אני לגמרי מסתפקת בדגים). 

ילדה וקרקר דגדגים