כשהייתי בכיתה ה׳ גרנו בניו הייבן שבמדינת קונטיקט, ולמדתי בבית הספר Ezra Academy ששכן בפרבר מחוץ לעיר. בנקודה מסויימת במהלך השנה, במסגרת שיעורי חינוך גופני, הוקדש זמן לספורט המשונה והלא מוכר – כדורגל.
עבור הילדים האמריקאים איתם למדתי בכיתה בראשית שנות ה-90, כדורגל היה ספורט איזוטרי וזניח. כזה שלא יצא להם כמעט לשחק.
הם ידעו שמדובר בספורט פופולרי מאוד בישראל, ומכך הם במהרה הסיקו שאני – דניאלה הקטנה שהגיעה אליהם לפני כמה חודשים היישר מארץ הקודש – שחקנית כדורגל מקצועית. לא פחות.
בהחלט נהניתי מאותה תשומת לב חיובית שהגיעה במפתיע במהלך שנה שהיתה לא פשוטה חברתית. ביני לבין עצמי הירהרתי כמה זמן אצליח לשמר את הרושם הזה שנוצר עליי בלי שהתכוונתי בכלל.
ובכן, כמה זמן? מעט מאוד. כבר בשיעור הראשון בו שיחקנו בין שני שערים – נעשה ברור שגם לי, הצברית המחוספסת, לא יצא לשחק כמעט כדורגל.
מה שאותם ילדים אמריקאים כלל לא העלו על דעתם, זה את הדיכוטומיה הקיצונית שהיתה קיימת בין הבנים לבנות בהפסקות אצלי בבית הספר בירושלים. הבנים (ורק הבנים) יצאו לשחק כדורגל, בזמן שהבנות שיחקו קלאס, נתלו הפוכות מהמתקנים או פשוט פטפטו להן.
ודוקא באותה שנה בארה״ב, אחת מנקודות האור שלי היו בהפסקות בהן יצאתי אל המגרש הגדול לשחק Kick Ball (כמו בייסבול – רק עם כדור גדול אדום ובעיטה במקום חבטה) עם בני כיתתי והכיתות שמעלינו. כן, היו שם יותר בנים מבנות, אבל ממש לא הייתי הבת היחידה – רחוק מכך.
למיטב זכרוני, בהפסקות בבית הספר בירושלים באותם שנים – זו פשוט לא היתה אופציה.
בשנה שעברה כשאביגיל היתה בכיתה ב׳, היא התחילה מספרת שהיא אוהבת כדורגל ושבהפסקות היא יוצאת לשחק עם הבנים. לקראת סוף השנה ניסינו חוג כדורגל במשך כמה מפגשים, אך לא נרשמה התלהבות. כשקנינו ציוד לכיתה ג׳ בסוף החופש הגדול אביגיל בחרה בקלמר, בקלסר ובמדבקות למחברות – כולם עם ציורים של כדורגל.
בתחילת השנה הלכנו לבדוק חוג כדורגל נוסף. הפעם ההתלהבות נרשמה בטוש פרמננט.
רק שזה לא חוג – זו ממש ליגה שהיא חלק ממחלקת הנערות של הפועל קטמון ירושלים.
כבר באימון הראשון הרגשתי שאביגיל הגיעה למקום הנכון כששמעתי את המאמן, גלעד גלס, פונה אל הבנות כדי להסביר להן את התרגיל הבא ואומר: ״טוב, אז מה אנחנו עושות עכשיו״. כששוחחנו איתו הוא סיפר שהוא תמיד רצה לאמן בנות – כי בניגוד לבנים שלא פעם מגיעים לכדורגל בגלל לחץ חברתי או לחץ מהבית, אצל בנות זה ״נטו אהבה על המגרש״.
במהלך האימונים (כשאני לא תקועה בטלפון – וכן, זו בעיה) אני נהנית להביט באנרגיות, בדינמיקה התוססת ובקשרים המיוחדים המתפתחים אט אט בין חברות הקבוצה הצעירות.
אז פעמיים בשבוע אני איתה בכדורגל. שעתיים ברוטו במגרש, שעה וחצי נטו אימון, ויש בזה מתיקות גדולה. אביגיל היא הקטנה שלי, ואני מודעת לכך שאלו השנים האחרונות בחיי בהן אני מלווה כך ילדה שלי לחוג או פעילות.
הימים ארוכים, השנים קצרות.
(והכדור הוא עגול)
איזה אלופה ומגניבה אביגיל! כל הכבוד שלא הרמתם ידיים אחרי החוג הראשון. מהמם.
מיטלי, נכון! באמת מזל גדול שהמשכנו לנסות.
תודה רבה, אהובה, על הקריאה והתגובה כאן.
היי אני כותב בתור סבא של אביגיל וגאה בה ובך מאד
היי לך, סבא של אביגיל 🙂
תודה לך שקראת והגבת כאן,
זה משמח אותי וגם את הנכדה שלך.
וואי, פוסט מעלה זכרונות.. זוכרת את ההתעקשות לשחק עם הבנים כשהפרידו ביסודי בשיעורי ספורט לפי בנים-בנות, גם ממקום של הישראלית הקשוחה שלא מוכנה להיות מעודדת למשחק של הבנים עם יתר הבנות..
איזה כיף שיש לכם מסגרת כמו הפועל ירושלים ליגת הבנות. אביגיל האלופה!!!
וואו, מיכל – באמת ציפו שהבנות יהיו המעודדות במסגרת שיעור ספורט??
זה ממש קיצוני.
ובאמת זכינו – כל הנפשות הפועלות במחלקת הנערות של הפועל קטמון ירושלים הן משהו מיוחד.
קודם כל את אמא מהממת, מרגש ומשמח לראות ולחוות יחד אתכן את האהבה שלה לכדורגל.
איזה כיף של פוסט שבה לי בול הבוקר עם הקפה ,
תודה דניאלה 😍🥰
מאחלת שתמיד תלווי את הילדים שלך לדברים נעימים וטובים.
חנה יקרה,
איזו תגובה משמחת על הבוקר. תודה על זה!
וזה איחול מושלם. אמן ואמן.
נהדר שהיא מצאה קבוצה וחוג שהיא מרגישה בו טוב, איזה כיף. מכירה את סדרת הנוער צעיר הישראלית ״אדומות״? אולי זה יעניין אותה. למיטב זיכרוני יש שם גם עניינים רומנטיין וגם הרבה כדורגל
באמת כיף גדול. אני מודה על הדבר הזה פעמיים בשבוע (לפחות).
תודה! חיפשתי עכשיו את ״אדומות״ – לא הכרנו! אביגיל ראתה ואוהבת את ״שלי הכובשת״,
ואני מחכה שבינואר תעלה הסדרה ״אלופות״ – דוקו על הפועל קטמון ירושלים נשים – ונצפה יחד.