היום יום הולדת

שולחן יום הולדת ורוד וטורקיז

חודשי החורף מתפארים אצלנו במשפחה (הקטנה וגם זו המורחבת) בימי הולדת רבים. כך שבתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הנושא. 

היחס של כל אחת מאיתנו ליום ההולדת שלה ולאלו של הסובבים אותה, נגזר כמובן לא מעט מהאופן שבו ציינו את היום בבית שבו גדלנו. אצלי בבית היה תמיד שולחן יום הולדת עם עוגה ומתנות – מסורת פשוטה ונעימה שתמיד שימחה אותי ושציפיתי לה מדי שנה. כך שהיה לי די ברור שמדובר במנהג שאני רוצה להמשיך ולהעביר אל הדור הבא. 

שולחן יום הולדת אדום וכחול

אותה מסורת הלכה והתפתחה אצלי בשנים האחרונות: אני מכינה לכל אחד מהילדים שולחן יום הולדת שנכנסת אליו לא מעט השקעה מבחינת ה״ארט״ – הצבעוניות, העיצוב והפרטים כולם. בערב שלפני היום המיוחל, אני נכנסת לקדחת של אפייה, אריזה והעמדת השולחן. 

אני בדרך כלל מוצאת את עצמי ערה עד השעות הקטנות של הלילה – ולעיתים אני מאבדת את עצמי אל תוך פעולות שיש בהן אפילו אספקט קל(?) של טירוף: היתה שנה שבה ישבתי, אחרי חצות, למיין סוכריות קטנטנות לקישוט עוגות. מסיבות ברורות של התאמה לעיצוב השולחן כולו, היה לי מאוד חשוב שעל העוגה יהיו רק הסוכריות הלבנות, הירוקות, הורודות והאדומות – כך שהייתי צריכה להיפטר מהכחולות, הצהובות והכתומות. 

שולחן יום הולדת עם סט כלי חרסינה

מיותר לציין שנעמי, שחגגה בבוקר למחרת את יום הולדתה השלישי, לא ידעה להעריך את הזמן והאנרגיה שהשקעתי בסיפור הזה. אבל האמת שזה לא היה העניין: במבט לאחור אני מבינה שעיצוב שולחנות ימי ההולדת הפך באיזשהו שלב לאפיק אליו תיעלתי יצירתיות שלא מצאתי לה מקום אחר. 

חוץ מזה, וכמו שכתבתי כאן, אני פריקית של קונפטי, קאפקייקס, וואשי טייפ ועוד דברים משמחים שכאלו – שבימי הולדת יש תירוץ להתפרע איתם קצת או המון. 

קאפקייקס סגולים עם כוכבים

הרעיון שעומד בבסיסו של ציון וחגיגת יום הולדת הוא חשוב לדעתי, בעיקר מכיוון שאפשר להשליך אותו גם על ימים אחרים בחיים, ואולי על איך שאנחנו רואות את החיים בכלל: מדובר ביום שהוא, בפועל, ככל הימים (כן, הוא חל בתאריך שבו נולדנו), אלא שאנו מפיחות בו משמעות ושמחה. כך אנו הופכות אותו ליום שהוא חגיגי, ורחוק מיומיומי. 

הפעולה הזו – שכבר הפכה מובנת מאליה בהקשר של ימי הולדת – היא פעולה שאנחנו יכולות לעשות גם בימים אחרים: כשאנחנו קמות בבוקר אנחנו תמיד יכולות להחליט מה אנחנו רוצות להפיח ביום שיהיה. אני מאמינה שיש לנו יד ביצירת המציאות שבה אנחנו רוצות לפגוש.  

רגליים בדשא עם קונפטי

“The more you praise and celebrate your life, the more there is in life to celebrate”

 Oprah Winfrey

אם בשנים עברו יום ההולדת שלי עשוי היה להיות יום בו הייתי עסוקה בעיקר במה יגידו לי, יעשו לי ויתנו לי, עם חלוף הזמן היום הפך לכזה בו אני מוצאת את עצמי שולחת מבט סביבי ומתמלאת בתחושת הודיה עמוקה על כל מה שכבר יש לי. 

השינוי הזה בדפוס החשיבה שלי הוא בחלקו טבעי, ובחלקו נלמד: בשנה האחרונה אני מתרגלת הודיה באופן יומיומי. יש לי מחברת קטנטנה ליד המיטה ובה, כל לילה לפני השינה, אני כותבת חמש שורות שהן חמישה דברים שקרו/היו היום ועליהם אני רוצה להודות. 

היתה לי מחברת הודיה גם בעבר, אבל לא הקפדתי על כתיבה יומיומית ובמהרה זנחתי אותה לחלוטין. החזרה המחודשת אל מחברת ההודיה וההתמדה בכתיבה היו הרבה בזכות הפודקאסט הנהדר של יהודית כץ – ״חושבים טוב״ שעוסק בפסיכולוגיה חיובית. אם לא יצא לכן להאזין, אני מאוד ממליצה.

אני מרגישה שהריטואל היומי הקטנטן הזה החליף לי פילטר על העדשה שדרכה אני רואה את העולם. פשוט כך.

ילדה וזר פרחים סגול ורוד

אז למה חג לנו שמח וזר לנו פורח? כי אנחנו כאן, וזה לא מובן מאליו. אין דבר ממה שיש לנו וממה שמקיף אותנו שהוא מובן מאליו. בכל רגע נתון, וודאי ביום הולדת, יש על מה להתפלא ועל מה להודות. 

אני מסיימת הפעם בשיר שלטעמי אומר את הכל. 

ויש להתפלא \ יחזקאל רחמים

וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא אֲפִלּוּ עַל עָלֶה

שֶׁנִּתַּק מֵעָנָף וְנִמְסַר אֶל הָרוּחַ.

כְּשֶׁעֲרָפֶל עוֹלֶה כֹּה קַל לְהִתְעַלֵּם

מֵעוֹלָם וְעַלְעַלָּיו, מֵהַפֶּלֶא הַשָּׁלוּחַ.

וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כְּשֶׁחֶסֶד מִתְגַּלֶּה

בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וּבְכָל קְצֵה נְשִׁימָה,

כְּשֶׁקֶּסֶם הַבְּרִיאָה מִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ עָלֶה,

בְּעוֹד יוֹם אֶחָד רָגִיל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

(מתוך הספר “דיו מרחקים”, הוצאת פרדס, 2018)

עלים צבעוניים

אז תגידו, יש מקום מובנה להודיה בחיים שלכן? גם אתן מרגישות את הקשר שבין יום הולדת להודיה? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

8 Comments

  • דניאלה יקרה, מצאתי את עצמי חושבת בהתרגשות אתמול בלילה .. ‘מחר יש עוד פוסט של דניאלה!’ 🙂
    אז אני כבר בהודייה אלייך. זה גם נחשב, נכון?

    אני רק תוהה איך לשלב בין הפוסט הזה לפוסט הקודם. אני גם מוצאת את עצמי תמיד ערה לתוך הלילה בלילה לפני ימי הולדת, מנסה לתת ביטוי פיזי לאהבה שלי דרך אפייה מושקעת ופני שולחן יום הולדת וכו’. אבל אז אני תמיד גמורה ביום האמיתי וקצת פחות כיפית ופנויה לחגיגה, ושוב יוצא שהdoing פוגע בbeing. בעיקר בbeing present שהדגשת פעם שעברה. מה את אומרת? איך פותרים את המתח הזה?

    • מיכלי יקרה,
      איזה כיף – שאת כבר מחכה ובודקת בראשון בבוקר לראות שעלה הפוסט.
      עכשיו אני מרגישה עוד יותר מחוייבת לזה 🙂
      ואני ממש מכירה את העייפות שאת מתארת.
      לא פעם מצאתי את עצמי אומרת לעצמי שאני לא אעשה את זה יותר עד כדי כך, כי זה טו מאצ׳ ואני עייפה וכו׳
      אבל איכשהו המבטים של הילדים בבוקר תמיד שווים את המאמץ. וכל פעם מחדש אני לא יכולה שלא מאוד מאוד להשקיע.
      אני לא חושבת שהצלחתי לענות לך על השאלה. כנראה כי אין לי באמת תשובה טובה….

  • סליחה על הפוצו-דוסיות, אבל הכי אני מרגישה הודיה בהדלקת נרות שבת. לא תמיד מצליחה לעשות מקום בלו”ז ובלב לתפילה, אבל בהדלקת נרות זה בד”כ זורם מאליו…
    ולגבי הקשר לימי הולדת – בקדחת הלילה-לפני תמיד כותבת לילדות ברכות יומולדת, ותוך כדי שאני מנסה לכתוב להן את עצמן של השנה שחלפה, נשטפת בגל של אהבה אליהן והודיה על היותן.

    • יואו מיטלי!! בתגובות האלה אני מגלה עליך דברים שלא ידעתי!!
      תמיד תהיתי מה קורה שם אצלך בזמן הדלקת נרות…
      ומכתבים זה מדהים מדהים.
      תודה שכתבת פה, אהובה.

  • איזה עונג לקרוא.
    כיף לך שאת מגשימה את הרוח המיוחדת שלך במילים כך כך מדויקות.
    ותודה על ההפניה לפודקאסט. רצתי מייד להאזין ונהנתי.
    אין עלייך בעולם.
    מחכהלהמשך.????

    • שרית אהובה, תודה על המילים הטובות ועל השמחה שאת מסבה לי על הבוקר (טוב, נו, כבר צהריים).

  • פוסט מקסים!! איזה קטע שציינו את אותו הדבר – ההודיה. זה כל כך קל לזנוח את זה, כי זה נשמע פשוט ועל גבול הטיפשי- אבל זה עושה פלאות לאופן שבו אנו מתנהלים וחושבים. הבלוג שלך בכלל מהמם, התמונות מקסימות והמידע מעולה. תודה!

    • עדי יקרה, תודה רבה על הפרגון, ואיזה כיף שהבלוג מוצא חן בעינייך.
      אכן – הודיה: כמה פשוט, ויחד עם זאת כמה לא מובן מאליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.