לתת לסיפור סוף טוב

בפינתנו הפעם:

שרית זוסמן היא יוצרת ירושלמית. 

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

שרית היא חברה טובה ואהובה שלי, וגם היתה כבר ירושלמית כאן בפינה: הפוסט שכתבתי עליה בזמנו עלה לפני חמש שנים בדיוק. שלוש וחצי שנים אחרי שכתבתי עליה, ב-3 בדצמבר 2023, בנה של שרית, בן זוסמן ז״ל, נפל בקרב בצפון רצועת עזה (הוא היה בן 22). ביום למחרת בהר הרצל שרית ספדה לו ואמרה בקול שהכה והרעיד לבבות רבים: ״לסיפור שלנו יהיה סוף טוב״.

באותם ימים התוצאה הראשונה וכמעט היחידה שעלתה בגוגל בחיפוש שמה של שרית, היה אותו הפוסט מפעם שכתבתי עליה. רבים נכנסו אלי אז לבלוג בנסיון להבין מי היא אותה אישה מרשימה ומיוחדת. כבר מזמן לא צריך את הבלוג שלי בשביל זה: היום תוכלו לקרוא על שרית כמעט בכל עיתון ואתר, לשמוע אותה מתראיינת ברדיו, בפודקאסטים ובטלוויזיה, ולראות אותה בכתבות של אולפן שישי.

ובכל זאת, רציתי לכתוב על שרית שוב. הסיפור שסיפרתי עליה כאן לפני חמש שנים, קיבל תפנית קשה ובלתי צפויה. רציתי שנשוחח שוב על היצירה שלה ועל המקום שהיא תופסת אצלה בחיים היום, אחרי כל מה שקרה.

הסיפור של שרית שאביא כאן הפעם לא מתחיל בהתחלה (ההתחלה כאן), אלא ב-7 באוקטובר.

קצת עליה • מה הסיפור שלה:     

שרית מספרת שמה-7 באוקטובר היא נכנסה לחרדה גדולה: חרדה קיומית, וחרדה לבן – שיצא להגן על המולדת מבלי שנקרא. בזיכרונה של שרית, מבחינת יצירה – ממש בנקודה הזו הכל נעצר. לא היה לה מקום ליצירה ולצבע. הכל עבר להקפאה. בפינת העבודה ששכנה אז בסלון, לא קרה דבר.

כל היום שרית היתה במחשבות על שרידות, איך להרים את הראש למעלה. היא חשבה גם איך היא יכולה לתת כוחות לבן, אבל גם לילדיה מיקה ובועז שהיו בבית. היא הרגישה שהיא משמרת את כוחותיה ויחד עם זאת שהיא נטולת כוחות, שהיא הצל של עצמה. 

שרית עשתה פרחים מדי פעם, אבל רק על פי דרישה והזמנות שקיבלה. היא היתה בהרגשה שזה חשוב, אבל הלב שלה לא נפתח ליצירה, לא היתה לה הנאה מהצבע.

כשבן נפל, שרית אומרת לי, נפער אצלה חלל שהיא מרגישה שהיא עדיין לא הצליחה לתת לו התייחסות אמיתית. היא מרגישה שהיא עדיין בתוך האירוע, שהמלחמה עוד חיה וקיימת. מבחינתה של שרית, המילים שהיא אמרה על קברו של בן כמו העלו אותה לעמדת השמירה. והיא עוד שם, התורנות שלה נמשכת.  

אז לא רק שהחיים של שרית לא נעצרו כשבן נפל, הם עלו על מסלול ריצה. שרית רצה, והיא יודעת למה ולאן. היא גם לא השתהתה שנייה לפני שהיא עלתה על המסלול הזה.

היא אומרת שאת נפילתו של בן היא עדיין לא עיכלה. היא עוד לא שהתה עם האבל שלה, היא עוד לא התאבלה על בן באמת. 

אט אט במהלך השנה האחרונה שרית חזרה אל הפרחים, ומצאה את עצמה שוב יוצרת מתוך רצון וכוונה.

אז איך היא משמחת:

בחודשים האחרונים שרית השיקה מוצר חדש, כזה שאני מתרגשת בכל פעם שאני מביטה בו. 

הכל התחיל מרעיון של בת משפחתה, אורה ווינר, שהציעה לה ליצור מפת ארץ ישראל מפרחים. שרית ניסתה והרגישה שזה עושה לה טוב: כי היא אוהבת פרחים, וכי היא אוהבת את ישראל. מעבר לזה, היא גם הרגישה שיש במפה הזו מעין התגלמות חומרית של מילותיה ״לסיפור שלנו יהיה סוף טוב״. 

(ואגב, להזמנות ניתן ליצור קשר עם אורה: 0542455863)

הבית של שרית ומשפחתה הוא כבר לא אותו הבית שהיה, והפך בשנתיים האחרונות הרבה יותר פתוח ומארח. דלת הבית נפתחת שוב ושוב בפני המבקרים הרבים והשונים, ולא היו לשרית עוד השקט והפרטיות ליצור בפינת העבודה בסלון. גם הפרוייקט של מפת הפרחים דרש הרבה יותר מקום ומרחב ליצירה ולאחסון.

לפני כמה חודשים שרית עברה לסטודיו קטן ומשמח משלה, הנמצא בקומה שמעל דירת המשפחה. 

בשנה האחרונה שרית פעילה במיזם הדיבור, ושותפה בתנועת הרבעון הרביעי. 

הקשר עם תנועת הרבעון הרביעי נוצר במהלך השבעה על בן. בין הרבים שהגיעו לדירה הירושלמית של המשפחה, היה יואב הלר. השיחה שהתפתחה בין שרית וצבי, בן זוגה, לבין הלר הפכה למעין חוג בית מאולתר. הם המשיכו ונפגשו גם אחרי השבעה והפכו לחברים ולשותפים לדרך. שרית מאמינה שתנועת הרבעון הרביעי מחזיקה את התקווה לפוליטיקה אחרת, לחברות ולערבות הדדית. 

יותר מהכל, שרית אומרת לי, היא רוצה לחזור ״למימדים האמיתיים שלה״. היא אומרת שזה יקרה רק כשהמלחמה תיגמר וכשיחזרו אחינו ואחיותינו.

ועד שזה יקרה, היא לא יורדת מהשמירה.

מה משמח אותה: 

גם כאן אנחנו חורגות מעט מהפורמט. כששאלתי את שרית מה משמח אותה, היא ענתה שלא שמח, אלא טוב.

• טוב לה להיות בבית עם צבי, מיקה ובועז – לשתות איתם בירה ולגלגל שיחה.  
• טוב לה להיות עם אנשים וחברים שמגיעים אל הבית. 
• טוב לה להיות עם המשפחה המורחבת

טוב, אבל לא שמח. שרית אומרת שאולי זה ביטוי להתמשכות של האבל, שהיא לא לקחה עדיין באמת את הזמן להתאבל על בן. מבחוץ יכול להיראות שהיא בשיא הכח והאנרגיה – עושה פרחים, מדברת ופעילה.

אבל שמחה אין בה.

בשלב הזה של שיחתנו שיתפתי את שרית בכך שיש בי איזו חרטה על כך שקראתי לפינה הזו בבלוג ״ירושלמיות משמחות״. מאז שהמלחמה פרצה, המילה ״משמחות״ נדמית לי לא רגישה, כמעט מוגזמת וקיצונית.

ואז שרית כמעט ונזפה בי: דניאלה, היא אמרה, אנחנו עכשיו במצב קשה, אבל עוד נחזור למקום הזה של השמחה. 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

שנה וארבעה חודשים מאז שבן נפל, ואני ממשיכה ומגלה מחדש את שרית. אני מגלה מחדש גם את הקשר של שרית ושלי, שגם הוא כמובן קצת אחר משהיה בחיים שלפני.

באותו פוסט מקורי שכתבתי על שרית הזכרתי את אהבתה של שרית לניצנים. היא סיפרה לי אז שהיא הכי אוהבת בפרחים את שלב הניצנים, לפני שהם מתפתחים לפרחים של ממש. היא קישרה בין האהבה הזו שלה, לאהבה שלה לעבודה עם ילדים – שניתן להבחין בכח האדיר שעומד להתפרץ מהם, ולהשתאות מהיופי שלהם.

זו קצת התחושה שלי לגבי שרית בשנתיים האחרונות, שבאופנים רבים היא הנצה. אני מבחינה שוב ושוב בכוחות האדירים שלה, ומשתאה מהיופי שפורץ ממנה.

כבר עשרים ושבעה פוסטים עלו בפינת ירושלמיות משמחות! 

אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓