מועדון הסרט הטוב דיו

פופקורן בקולנוע

מה אתן דוחות לגיל הפנסיה? מה הדבר הזה שאתן אומרות לעצמכן שתגיעו אליו או שתחזרו אליו כשהילדים יגדלו או פשוט כשהחיים יהפכו רגועים יותר?

אז בדיוק את זה – אל תדחו. תעשו אותו ממש עכשיו.

את הדברים האלה אמרה מנחה של פודקאסט לו האזנתי בינואר 2020. המילים שלה היכו בי. ידעתי בדיוק על מה היא מדברת. ידעתי בדיוק מה הדבר שאני מספרת לעצמי (וגם לאחרים) שאחזור לעשות כשאגיע לגיל הזהב.

מושבים בקולנוע

אולמות קולנוע מרגשים אותי. תמיד ריגשו. אני זוכרת את עצמי בבתי קולנוע מאז שאני בת חמש בערך. הישיבה בחשיכה, הטריילרים של הסרטים שעתידים לבוא (שאוי ואבוי אם אני מגיעה באיחור ומפספסת אותם), ואז הסרט עצמו והתחושה שאני ממש כמו נמשכת אל תוך המסך, עטופה בתוך ההתרחשות – מתרגשת וצוחקת (בקול רם) ובוכה ונבהלת ונחרדת ונדהמת ומתאהבת.

ברגע שהגעתי לגיל שבו יכולתי לצאת לבד עם חברות לקולנוע, התחלתי לעשות את זה בלי סוף. באותם שנים הייתי מנויה בסינמטק, ופסטיבל הקולנוע ירושלים היה ללא ספק האירוע שהכי ריגש אותי בשנה – בייחוד סרט הפתיחה בבריכת הסולטן. יצאתי גם המון לסרטים בקולנוע גיל שהיה בקניון מלחה, קולנוע רב חן בתלפיות ועוד אחרים שהיו ואינם עוד.

כרטיסי קולנוע שנות התשעים

ככה המשכתי 15 שנה בערך: לכל אורך שנות התיכון, השירות הצבאי, ועד לסוף שנות העשרים שלי.

בשנים האלו הקולנוע גם הפך אצלי ליותר מתחביב: אחרי הצבא עבדתי בסינמטק ירושלים (מכרתי מנויים בקמפוס הר הצופים) ואז בקפה-קולנוע לב סמדר (מילצרתי/בירמנתי ואז נהייתי אחראית משמרת של הקפה והקולנוע). את התואר הראשון שלי עשיתי במגמת תסריטאות של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ושם גם ניהלתי את התחרות הבינלאומית של פסטיבל סרטי הסטודנטים שמתקיים בסינמטק תל אביב אחת לשנתיים.

כשחזרתי לירושלים אחרי סיום התואר, ניהלתי במשך שנתיים את חנות וספריית האוזן השלישית ששכנה ברחוב עמק רפאים. גם כמה שנים מאוחר יותר, בתפקידי בבית אבי חי כשניהלתי תוכניות בתחומים שונים – הפרוייקטים שלי בתחום הקולנוע תמיד היו אלו שגרמו לי להרגיש ״בבית״.

ג׳ולי וג׳וליה

כשהייתי בשבוע 41+4 של ההריון הראשון שלי, החלטנו אהד ואני לצאת לסרט בהליכה ארוכה מהדירה ששכרנו אז בקטמון הישנה ועד לאיזור התעשיה של תלפיות לקולנוע רב חן. גם בחזור הלכנו. למחרת ירדו לי המים.

(אוריאל, אגב, הגיח אל אוויר העולם רק יומיים מאוחר יותר – אבל זה כבר סיפור אחר)

מה שלא ידעתי אז, באותו ערב של ה-25 בנובמבר 2009, שהסרט הזה עם אהד יהווה סיום חגיגי לרצף של שנים ברוכות יציאות רבות אל הקולנוע. כי כשהפכתי לאמא הכל השתנה. המצב החדש והטוטאלי כל כך בו מצאתי את עצמי הכתיב מציאות אחרת. בעשור הראשון לאימהותי, ראיתי מדי שנה רק סרטים בודדים בקולנוע.

חזרה לינואר 2020: אני במטבח הבית, מקשיבה לאותו פודקאסט – ויודעת מה הדבר הזה שאני צריכה לפנות לו מקום אצלי בחיים. אבל איך בדיוק? איך זה באמת יקרה?

מדרגות בקולנוע

החלטתי לפתוח קבוצת ווטסאפ שבה נמצאים אחי ואחותי, ועוד מספר חברות ירושלמיות. קראתי לקבוצה ״מועדון הסרט הטוב דיו״ וכך כתבתי בהודעה הראשונה:

אחר צהריים טובים לכל מי שנבחרה לקחת חלק במועדון האקסקלוסיבי ביותר בירושלים. אני אסביר: עד לפני קצת יותר מעשור, הייתי רואה סרטים בקולנוע. ליתר דיוק, הייתי רואה המון סרטים בקולנוע. מהרגע שנהייתי אמא – כל זה נפסק. הגעתי לרמות שפל של סרטים בודדים בשנה, אם בכלל. 

מתוך נסיון לשנות את המציאות – הקמתי את המועדון הזה. מדי שבוע ביום רביעי בבוקר – צהרים, אעדכן את הפורום הנכבד לגבי ההקרנה אליה אני מתכוונת לצאת באותו הערב בירושלים. במידה ומישהי תרצה להצטרף אלי בספונטאניות – אשמח מאוד. במידה ולא – גם טוב. בזמנו הייתי יוצאת לסרטים רבים לבדי. חוויה אחרת לגמרי, ומהנה לא פחות. אחרי הסרט אכתוב בקצרה מה חשבתי ואיך חוויתי. 

אין לכן אפשרות להגיב פה בקבוצה, אבל אתן יכולות לכתוב לי בפרטי. ואם כל הדבר הזה לא מתאים לכן ומציק או מכביד – אתן מוזמנות לעזוב את הקבוצה. אני מבטיחה לא להיעלב. יותר מהכל – זהו ניסיון ליצור מנגנון שיביא אותי לצאת לקולנוע – דבר שאני מאוד אוהבת ושדי ויתרתי עליו ברבע האחרון של חיי. 

רצפת קולנוע לב סמדר

קבוצת הווטסאפ הזו היתה הניסיון שלי לעשות שימוש בעיקרון ה- Outer Accountibility שהכרתי היטב משעות של האזנה לפודקאסט המעולה של גרטשן רובין. חשבתי לעצמי שהמחוייבות שאני יוצרת לעצמי מול חברות הקבוצה עשויה לעזור לי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי.

וזה באמת עבד.

הספקתי לראות חמישה סרטים בקולנוע בשנת 2020, ואז הגיעה הקורונה ובתי הקולנוע נסגרו. שנה ושלושה חודשים בתי הקולנוע עמדו סגורים (וגם המועדון שלי קפא בזמן), ואז באמצע יוני 2021 הם נפתחו מחדש. בחמשת החודשים האחרונים ראיתי שלושה עשר סרטים בקולנוע (נכון, זה יוצא פחות מסרט בשבוע – כי חופש גדול וחגים ונו, בכל זאת החיים).

אז אני מאוד מסמפטת את יס פלאנט, לסינמה סיטי אני לא מתקרבת, ובכל פעם שאני בלב סמדר אני מחפשת רמזים למה שהמקום היה פעם לפני שהוא שופץ והשתנה כל כך: רק רצפת האבן החלקלקה היא עדיין אותה הרצפה, וגם הריח הוא אותו הריח שאני זוכרת מלפני 20 שנה.

קופסת כרטיסי קולנוע

וכן, יש לי קופסא שבה אני שומרת את כל כרטיסי הקולנוע שלי אי פעם. וכן, פעם גם הייתי כותבת על גב הכרטיס עם מי ראיתי את הסרט – כדי שאוכל לזכור. וכן, לקראת כתיבת הפוסט הזה עברתי על כל הכרטיסים שבקופסא ושלחתי תמונות נרגשות לנוגעים בדבר. וכן, אני חושבת שזה בסך הכל נורמלי לחלוטין כל העניין הזה.

בדיוק כמו שזה נורמלי לקחת איתי כרטיס קולנוע מלפני 27 שנה לקניון מלחה (הייתי צריכה להחליף לילדים בגדים ב-FOX), ולצלם אותו על רקע איפה שהיה פעם הקולנוע:

1994 – הקניון רק נפתח שנה קודם לכן, הייתי בכיתה ח׳ ואני כל כך זוכרת את הצפייה המרוגשת הזו עם קבוצת החברות שלי, ואת וינונה ריידר ואית׳ן הוק היפיפיים שכל הסרט מעשנים בשרשרת, ואת הפסקול המושלם שמיד רצתי לקנות (על קסטה כמובן).

ד״ש מהעבר.

קולנוע גיל בקניון
יש לכן משהו שאתן דוחות לגיל הפנסיה? יש מצב שתצעדו לקראתו עוד היום?
כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. הנה, ממש כאן ↓

18 Comments

  • היה לי את הפסקול של reality bites בדיסק! אחד הנהדרים. לפעמים מתערבב לי בראש עם הפסקול המעולה של singles (קצת יותר הארד קור אבל גם נפלא).
    הלוואי שגם אחזור לקולנוע. מילאת אותי בגעגוע. ????

    • הנה אז את Singles די פספסתי, כאילו עבר לידי. חור בהשכלה שבתקווה אמלא מתישהו.
      וכידוע יש לך תמיד הזמנה פתוחה לחזור… שולחת לך חיבוק קולנועי ירושלמי.

  • רק שתדעי דניאלה שאני מעריצה אותך (לא פחות) על הדבר הזה.
    והלוואי שאצליח השנה לחבור אליך יותר.
    נפלאה????????????

    • אויש, שרית. אני לא יודעת איך מגיבים בכלל לדבר כזה.
      המילים שלך טובות טובות ומסמיקות אותי עד מאוד.
      והלוואי גם. מאוד.
      תודה, אהובה.

  • איזה רעיון נהדר למועדון. הפוסט שלך שלח אותי למסע (קולנועי, במכונית עם גג פתוח…) – למקום של קולנוע בילדות שלי, ובעיקר בנעורים שלי. נזכרתי בסרט הראשון שראיתי בקולנוע (שלגיה), את הפעם שאבא שלי עבד עלינו שאי אפשר להיכנס לסרט כי השחקנים חולים (אבל אז צחק וגילה לנו את האמת) ובעיקר את הנסיעות לקלונוע רב-מור בלב המפרץ עם חברות בחטיבה ובתיכון. נסיעות שכללו אוטובוס די ארוך והליכה די ארוכה לקניון לב המפרץ, וביקורים קבועים באותן חנויות לפני ואחרי הסרט, כולל פיצה האט ובורגר ראנץ׳. גם אני – כמוך – שמרתי את כל כרטיסי הסרטים, עד השלב שבו הם הפכו לכרטיסים שדוהים תוך שנה. ואיך בא לי לראות שוב ריאליטי בייטס…

    • וואו, נעמה. תודה על הטיול הזה שלקחת אותי איתך עכשיו. ממש יכולתי לחוש את זה.
      וכן – כשעברתי עכשיו על כל כרטיסי הקולנוע שלי זרקתי בערך עשרה שאין שום אפשרות כבר להבין מה כתוב בהם. ויש עוד לא מעט שהם בדרך למצב הזה. קולנוע לב! תפסיקו עם זה!!
      דוקא הכרטיסים של יס פלאנט הם מצויינים ונראה שיחזיקו מעמד. נקווה.
      תוך כדי הכתיבה אתמול בלילה התחלתי לצפות בקטעים מתוך מציאות נושכת ופשוט נזכרתי כמה זה סרט ענק. חייבת לצפות שוב!!!

  • איזה פוסט מעלה זכרונות 🙂 בגיל 16 שמרתי כרטיסי קולנוע ותליתי אותם על הקיר בחדר. ככה היה לי תיעוד של איזה סרטים ראיתי ומתי. באיזשהו שלב זרקתי אותם 🙁 היום הכי אוהבת את לב סמדר ויש לי מנוי אבל לא הולכת יותר מדי…

    • הי לילך,
      איזה כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב כאן.
      כן!! הדברים ששמרנו ואז החלטנו לזרוק… בדרך כלל זה דבר טוב, אבל לפעמים יש בזה איזה כאב לב.
      אני גם מאוד אוהבת את לב סמדר. פעם המקום הזה היה יותר עם תחושה צעירה ותוססת, נהיה לטעמי קצת מהוגן מדי בשנים האחרונות.
      אבל בעיקר – הם עוד לא חזרו שם מהקורונה באמת. המסעדה עדיין סגורה רוב הזמן, וזה קצת עצוב.

  • איזה כיף! עונג צרוף! אהבתי את הרעיון של שמירת כרטיסי הקולנוע עם הכיתוב מאחור. מרגש!

    • תודה רבה, גלית!!
      כל כך שמחה שהתחברת לפוסט.
      היו לי תקופות שלא הקפדתי על הכיתוב וזה חבל לי,
      חזרתי לעשות זאת בסרטים שאני רואה כיום!

  • היי דניאלה, איזה כיף היה לי לקרוא על איך ששמרת את כרטיסי הקולנוע מפעם, נותן לי תחושה שלא רק אני כל כך סנטימנטלית ומחשיבה מדי כל מיני חפצים פשוטים שמסמלים משהו קסום מהעבר.
    כל הכבוד על היישום של החלום במציאות! מרשים.
    אני למשל הייתי רוצה להרשות לעצמי לקרוא במשך יום שלם ספר. את זה אני שומרת “לפנסיה”.

    נטלי
    http://www.pnimablog.com

    • אני אוהבת כל כך את הרעיון של לקרוא ספר במשך יום שלם!! אני מנסה לחשוב מתי לאחרונה עשיתי זאת. תכלס זה וודאי לא היה לאחרונה…
      תודה רבה, נטלי – על הקריאה והתגובה כאן.

  • איזו נוסטלגיה..,מאוד נהנתי לקרוא! יש לי גם זכרונות מבתי הקולנוע בירושלים..
    ממש בילדות-קולנוע אורגיל,כפיר..
    היינו הולכות לסרט בעיר אחרי הצופים( שבט משואות היה אז בעיר…)
    וגם לי יש המון זכרונות מלב סמדר( הרבה דייטים בבית הקפה )וסרטים נהדרים,ומנוי בסינמטק .
    הייתי מבלה שם הרבה ..,גם בסופשים שהייתי חוזרת מהצבא וגם אחכ…
    תודה,כיף לקרוא..:-)

    • קולנוע כפיר היה במרכז כלל, נכון? אני בעיקר זוכרת יום שואה אחד בו כל בית הספר (למדתי בתיכון המסורתי – שהיה אז ממש מעבר לכביש) ירד אל הקולנוע לצפות בסרט דובר גרמנית.
      החוויה הזו של מרכז העיר כמקום מובן מאליו (אצלי התחבר לבית הספר, ואצלך לשבט בצופים) היא נהדרת.
      תודה, מרב, על הקריאה והתגובה כאן!!

  • זה כל כך אדיר שאנחנו חולקות את אותו נוף ילדות, וחוויות דומות. וגם אני היום מדירה את עצמי לגמרי מסינמה סיטי, אבל יס פלאנט זו אופציה נחמדה.

    פתחת לי פה פתח מתרפק ונוסטלגי.

    והיום אין כבר כמעט כרטיסים פיזיים, הכל בטלפון, וכמה שההכל הזה נוח, הוא גם משטח לנו הרבה מהחוויות שלנו.

    • הי תמרה,
      איזה כיף שהתחברת לפוסט ושיש לנו רקע ירושלמי משותף.
      בפוסט ירושלמי אחר שהעליתי כאן לפני כמה חודשים –
      תהיתי לעצמי אילו זכרונות ירושלמיים יהיו לילדים שלי – והאם הם עוד יחיו בעיר המופלאה והמשוגעת שלנו…
      וכל כך נכון מה שכתבת על השטחת החוויות בעידן הדיגיטלי.
      תודה רבה, על הקריאה והתגובה כאן!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.