משחקת בצבע בת חמש

בפינתנו הפעם (ורק הפעם):

משחקת בצבע – הבלוג שלי ואני, דניאלה סתרן רייפן.

ממש בימים אלו משחקת בצבע חוגגת חמש שנים.

***

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות (או איך הבלוג נולד):

לפני כמעט שבע שנים, בסוף דצמבר 2017 – עזבתי את תפקידי בבית אבי חי כמנהלת אמנותית ורכזת תוכן. אהבתי ונהניתי מאוד בתפקיד – אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, שזה הזמן לעבור הלאה.

באירוע הפרידה שערכו לי, שמתי לב שהמילה שחזרה שוב ושוב בדברים שנאמרו לי היתה: ״יצירתית״. זה שימח אותי.

זה שימח אותי מכיוון שאחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותי לעזוב את העבודה בבית אבי חי, היתה התחושה שאני רוצה ״לחצות את הקווים״ אל היצירה עצמה. במשך שנים ארוכות, גם בעבודות קודמות – הייתי תמיד בתפקיד המנהלת, המרכזת, המייעצת, המלווה – אבל לא היוצרת.

בתחילת ינואר 2019 גיליתי את ספרה של אליזבט גילברט ״קסם גדול״. איך בדיוק גיליתי אותו ועל מה הוא? כתבתי על זה כאן. משם הגעתי גם לפודקאסט שנולד כמה שנים קודם לכן כדי ללוות את יציאת הספר. גמעתי שעות של שיחות של גילברט עם יוצרים שונים שמרגישים תקועים ולא בטוחים בעצמם, ושבפועל בורחים מהישות היצירתית שלהם. תוך כדי ההאזנה, הבנתי שאני רוצה לכתוב ולצלם בלוג.

ביום שמלאו לי 39 שנים – השקתי את הבלוג שלי משחקת בצבע, ובמהרה התלוו אליו גם הכובעים שלי בעסק – בתים של יומיום וצילום פלאות.

קצת עליה • מה הסיפור שלה (מה בעצם היה פה בחמש שנים האחרונות):     

כבר חמש שנים שאני מעלה פה פוסט פעם בשבועיים ביום ראשון. אתן קוראות עכשיו את הפוסט ה-134.

אני תמיד מספרת שאני כותבת על מה שאני אוהבת ועל מה שמעניין אותי: על הדברים הקטנים (הגדולים באמת), על מיינדפולנס ופלאות היומיום, על ילדות ואמהות, על מקומות שנכנסו לי ללב, על ירושלים וירושלמיות, על צבע וצבעוניות וצבעי הקשת, על ספרים שקראתי ועל פודקאסטים ששמעתי.

לפעמים אני מביאה שירה שנגעה בי, ואם היא באנגלית – אני משתדלת לתרגם אותה ומביאה אותה בעברית. יצא לי לכתוב על המקהלה שבה אני שרה ושאותה אני מנהלת, על קפה ועל קאפקייקס, וגם על הרעיון (החשוב כל כך) של ״לא מושלם״. בתקופת הקורונה הכתיבה שלי עסקה במה שעלה אצלי ובאופן ההתמודדות שלי עם הסביבה והמצב, בדומה לכך שבשנה האחרונה המלחמה מגלמת כאן בבלוג תפקיד ראשי.

אני אוהבת לחשוב שאני מציעה כאן בבלוג

אסקפיזם אל הכאן והעכשיו,

אל מה שמונח לפנינו ממש,

ואולי עד הרגע הזה

פשוט לא שמנו את לבנו אליו?

אז איך היא משמחת (ועכשיו – מבט קדימה):

הפוסט הזה הוא לא טיפוסי לפינת הירושלמיות שלי: הפעם אני בעצם עושה שימוש בפינה למבט רפלקסיבי, למחשבה וגם להחלטות קדימה.

לפני שבוע, ביום ההולדת 44 שלי כתבתי בפייסבוק ובאינסטגרם:

מה שהולך ומתברר לי בתקופה האחרונה זה שאני בעצם מחפשת את התחנה הבאה שלי בעולם העבודה. לפני שבע(!) שנים כשעזבתי את מקום העבודה שפעלתי בתוכו בשבע השנים שקדמו – עשיתי שינוי קיצוני.

יתכן וזה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות: כדי לחלום ולברוא את הבלוג שלי, כדי למצוא את הקול שלי בכתיבה ולהבין בעצם מה ואיך אני מצלמת ולמה, כדי ללמוד להביט בעולם בעיניים חדשות, כדי להעיז לחשוב על עצמי כיוצרת.

והנה היום, נדמה לי שהשינוי הזה כבר קיצוני מדי עבורי. אני רוצה לקחת כמה צעדים אחורה, כלומר קדימה, ואולי גם קצת הצידה.

אני מתגעגעת לעבודה בצוות,

אני מתגעגעת להשתייכות למקום טוב שעושה דברים טובים.

זה מה שאני יודעת, נכון לנקודת הזמן הזו.

אני בהבנה שהחזרה הקרובה שלי לעולם העבודה כשכירה מחייבת גם שינוי בבלוג. כדי להתמסר לחיפוש אחר הדבר הבא, אני רוצה לעשות את השינוי הזה כבר עכשיו.

מבלוג שכבר חמש שנים עולה בו פוסט חדש פעם בשבועיים, הבלוג שלי הופך מעתה לכזה שבו פוסט חדש עולה פעם בחודש.

בעולם הקטן שלי, זו דרמה גדולה.

מה משמח אותה (ואותי): 

• הרגע שבו אני לוחצת ״פרסום״ ופוסט חדש עולה לאוויר – התחושה הזו שיצרתי משהו והנה הוא יוצא לעולם.
• לקבל תגובות על הבלוג ועל הפוסטים: בבלוג עצמו, בווטסאפ, במייל או סתם במפגש אקראי ברחוב.
• לחפש משהו שכתבתי פעם בפוסט ישן, לדפדף בין עמודים בבלוג, להיכנס ולקרוא – ולהנות מהעולם התוכן הקטן הזה – שהוא כל כך אני, כל כך שלי.

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה (כלומר, מחוויית הכתיבה בבלוג):

כבר חמש שנים שהבלוג שלי שומר עליי. בתקופות שאני מרגישה שהכל סביבי מתפרק או שאני עצמי זולגת, נשפכת – גם אז, הבלוג שלי מחזיק אותי ואני מחזיקה אותו. עצם הכתיבה והצילום של הפוסטים ושליחתם הלאה והחוצה אל העולם, נותנים לי תוקף יצירתי.

We don't ship because we're creative. We're creative because we ship.

הציטוט הוא של סת׳ גודין, והטוויסט הזה הוא מבריק בעיניי: לא מהות היצירה, אלא עצם שיתוף היצירה עם העולם הוא שמגדיר אותי כיוצרת.

בשנה האחרונה התחלתי להתנסות במדיום חדש. יחד עם חברי יוחאי חדד יצרתי את הפודקאסט פינת יצירה (כתבתי על זה כאן), ובשבועות הקרובים צפוי לעלות פרק על אותו ״קסם גדול״ – ספר משנה חיים עבורי, לא פחות.

זהו הפוסט ה-26 בפינת ירושלמיות משמחות. אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום (ביניהן ננה ורשבסקי וסטודיו בובות געגוע שלה, שיצרו את הבובה שמופיעה בתמונה הראשונה). אני ממליצה מאוד גם על הפוסט הזה שהוא מעין לקט פנינות תבונה של ירושלמיות.  

זהו גם פוסט שאשמח במיוחד שתעזרו לי בהפצתו – שתשתפו או תשלחו לחברה. ראו זאת כמתנת בלוגולדת.

וגם – תכתבו לי? הנה, ממש כאן ↓