ניו יורק סיטי. געגועים.

עוגיית לב בניו יורק

סוף נובמבר – תחילת דצמבר והפיד שלי מתחיל להתמלא באורות צבעוניים ועצי אשוח. תמונות מהרחוב ומהבתים פנימה ממלאות את המסך הקטן שאני מחזיקה ביד, ועושות לי געגועים למקום אחד:

ניו יורק. 

העיר הזו שוכנת עמוק אצלי בלב, גם אם אני מגיעה לבקר בה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. 

גילוי נאות: כבר הקדשתי פוסט לעיר ניו יורק כאן בבלוג. הפוסט ההוא הופיע ממש בקטגוריה שבה מופיע גם הפוסט הזה: מקומות שבלב שלי (שמתן לב פעם שהבלוג שלי מחולק לקטגוריות?).

קאפקייקס מגנוליה

לפוסט שעלה לפני שנתיים לבלוג קוראים עוגה קטנה בעיר הגדולה. הוא עוסק בחג המולד ובקאפקייקס ובדרך שעשיתי עם עצמי במשך שנה כשחייתי במנהטן עם משפחתי האז עוד הרבה יותר צעירה מהיום (וזה היה כבר לפני 9 שנים, אין לתאר). 

הפעם האחרונה בה ביקרתי בניו יורק היתה לפני שלוש שנים בדיוק. הייתי עם אביגיל, הקטנה שלי, שהיתה אז כמעט בת שלוש. היינו שם שתינו ממש על התפר שבין סוף נובמבר לתחילת דצמבר – כך ש:

  1. העיר כולה כבר לבשה חג. 
  2. היה קר מאוד (וגם גשום בחלק מהימים). 
מגפיים משמחים

בבוקר הראשון שלנו בעיר, כשהגענו למלון, חיכו לנו חבילות עם כמה דברים שהזמנתי לנו מראש (בין היתר מתנות להחזיר הביתה לאוריאל ונעמי). 

באחת החבילות היו מגפיים נהדרים (מתנה לעצמי) ששירתו אותי נאמנה בימים הגשומים באותו ביקור, ושהמשיכו לשמח אותי גם בחורפים בארץ – עד ששנה אחת הם נשארו יותר מדי זמן במרפסת והשמש פשוט הרסה אותם. 

כשיצאנו מהמלון ביום הראשון

היה כל כך קר שכשצעדנו במעלה השדרה השמינית, אביגיל – שהיתה ישובה בעגלה ועטופה מכף רגל ועד ראש – התלוננה שכואבות לה העיניים. 

היינו אביגיל ואני בתחילת חוויה משותפת של כמה ימים, עמוסים ומרגשים ומאתגרים. יצאתי אל המסע הקטן הזה עם לא מעט חששות – איך אתנהל לבד עם קטנטונת הרחק מהבית (טיסות נסיעות מוניות עגלה מזוודות מושב בטיחות ארוחות שינה חיתולים)? אוי. 

ואז קרה משהו לא צפוי.

סוליית נעל קשת בענן

התמונה הזו כבר הופיעה כאן בבלוג, בפוסט שהקדשתי לקשת בענן, אבל לא סיפרתי אז את הסיפור שמאחוריה:

בעודנו עולות את השדרה השמינית – אני הולכת ודוחפת את אביגיל בעגלה, ופתאום קולטת כמה מטרים לפניי בחור צעיר מהלך בנעליים עם סוליות בצבעי הקשת. מעולם לא ראיתי קודם דבר כזה. פלא. 

לקח לי קצת זמן לאזור אומץ: למזלי הבחור המשיך לעלות בשדרה ולא פנה לאחד הרחובות. אחרי כמה בלוקים, כשהגענו למעבר חצייה ונעמדנו ברמזור, שאלתי אם אני יכולה לצלם את סוליית הנעל שלו. הוא הופתע וחייך והסכים. 

איכשהו ראיתי בכל האפיזודה הזו איזה סימן: שהכל יהיה בסדר, שהכל יעבור בשלום. לקשתות בענן יש את הכוח לשמח וגם להרגיע אותי, לא משנה איפה הן מתגלות. 

קישוטי לבד - קשת בענן
יש סיבה שאני לא כותבת בלוג טיולים

אני לא במיוחד טובה בדבר הזה. מטבעי אני משוטטת ושוהה ומתעכבת, ופחות מטיילת בצורה מתוכננת ומלומדת. עם השנים, והמשפחה (ובן זוג שחשוב לו שנהיה מתוכננים בטיולים שלנו) למדתי קצת יותר לעשות את הדבר הזה בהקשר של החופשות המשפחתיות שלנו, אבל מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום ולהסתובב בו ללא תכלית ברורה. 

באותה נסיעה עם אביגיל, היה לי יותר מזל משכל וסגרתי לנו מלון ברובע הפרחים של מנהטן שלא ידעתי עליו יותר מדי, ומעולם לא ביקרתי בו קודם. 

רובע הפרחים במנהטן

כשדיווחתי על כך לרותה, בת הדודה שלי שחיה בניו יורק (נו, היא באמת של אהד – אבל עכשיו לשמחתי היא גם שלי), שהיא מעצבת-צורפת ומומחית לעוד מגוון תחומים נהדרים, היא סיפרה לי על נפלאות הרחוב הזה וגם אישרה את ההשערה שלי, שבדיוק משם היא נוהגת להעלות תמונות של המוני פרחים יפיפיים. 

מה אני אגיד לכן. עולם ומלואו של יופי שקשה להכיל. העובדה שהמלון שלנו שכן ממש בלב חנויות הפרחים והקישוטים מותאמי החג הקרב, אפשרה לנו לשאוף את אווירת העונה עמוק אל הריאות בכל יציאה שלנו מהמלון בבוקר. 

רובע הפרחים במנהטן
פטל וצ׳דר

בימים האלה בניו יורק נתתי לאביגיל לאכול מה שהיא רוצה. היה לי אינטרס ברור שיהיה לה (ולי) קל ורגוע. כמה רחובות מהמלון שלנו היה סניף של Trader Joe’s המדהימים, וכבר ביום הראשון הצטיידנו היטב. 

התפריט של אביגיל הורכב מתותים, פטל (מי אמרה פירות יער בכלום כסף ולא קיבלה?), גבינת צ׳דר, עגבניות ועוגיות. כשהלכתי איתה למרחקים בעגלה (צעדתי בלי סוף בימים האלה) קניתי לה שקית תפוצ׳יפס ענקית כדי שתשב ותנשנש בכיף. 

כמו שאומרות: whatever works. 

כמעט ומתעלפת מהקשת

רותה נתנה לנו המלצה מעולה שאיכשהו הצלחנו לממש רגע לפני הטיסה חזרה לארץ – ביקור ב Color Factory שנפתח בניו יורק כמה חודשים קודם לכן.  האמת שקשה לי לתאר את המקום הזה, אבל אני אנסה: מדובר במעין שילוב בין מוזיאון – למקדש – ללונה פארק – שכולו מוקדש לשמחת הצבעים והצבעוניות. 

עפרונות צבעוניים

עברנו מחלל תצוגה לחלל תצוגה – בין חוויות והפתעות – בכל חדר מחדש כמעט התעלפתי מהצבע והיופי, וכמובן שהתלהבתי כמו ילדה קטנה. וכן, גם אביגיל נהנתה מאוד, הסתקרנה וחקרה (וטעמה והריחה) את המוצגים השונים. 

היה משהו פשוט ומרגש בחוויה הזו של אביגיל ושלי, וזה היה סיום מושלם (בכל צבעי הקשת) להרפתקאה הזוגית הזו שלנו בעיר הגדולה שאני כל כך אוהבת.

את כל התמונות המופיעות בפוסט הזה צילמתי בניו יורק בנובמבר-דצמבר 2018.
אז לאן אתן מתגעגעות? יש יעד שאתן מצפות לחזור אליו?
כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

14 Comments

  • מהמם! בתור מי שנמצאת כרגע בניו יורק וטובעת בעבודה זו תזכורת מצויינת להרים את הראש ולהנות מהקסם הזה! תודה ❤️

  • בא לי הכל. רחוב של פרחים וקישוטי חג מולד ומוזיאון צבעים, פטל וצ’דר והליכה אינסופית ברחובות ניו יורק.

    • תודה רבה, חנה!
      איזה כיף שנכנסת לקרוא ולהגיב.
      אני מקווה שתצליחי להגיע לניו יורק בקרוב!!
      באמת אחת הערים הנהדרות…

    • זה נכון – החוויה החשובה מזינה הזו של לצאת אל העולם!!
      מגיבה פה אל מילותייך בסוף של יום ארוך בבית עם בתי שקצת חולה.
      נדמה לי שהיציאה הזו אל עולם היתה יכולה לעשות לי עכשיו ממש טוב 🙂

  • אני מצדיעה לך שטסת והיית בחו״ל לבד עם ילדה קטנה. לי זה נראה כל כך מסובך שאני פשוט מעדיפה לחכות שהם יגדלו, ובדרך אולי מפסידה כמה חוויות. איזה כיף לך שהצלחת להגיע לקולור פקטורי! צפיתי מהצד, באינסטגרם של המייסדת בבניה ובפיתוח של הדבר המטורף הזה וזה היה נראה חלומי ומעורר השראה בצורה קיצונית. ואצלי – הלב תמיד נמשך לפריז. זה המקום הראשון שאני רוצה לטוס אליו, ומקווה שנצליח בחורף הבא…

    • אכן, יש דברים (מעטים :-)) שעשיתי ואני מביטה לאחור וחושבת עליהם ואומרת לעצמי – וואו איזה קטע שאשכרה עשיתי את זה.
      הקולור פקטורי באמת היה בגדר נס – כי כמעט כמעט לא הגענו לשם, זו באמת היתה מעין הרפתקאה נסיונית של הרגע האחרון.
      הלוואי שתגיעי בקרוב לפריז.
      תודה רבה, נעמה יקרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.